נמאס לי, באמת נמאס לי. ואם בדרך כלל אני מתפללת לא־לוקים שמי שאני כותבת עליו את הטור לא ידע שזה עליו, אז הפעם אני מקווה שבדיוק אלו שאני כותבת עליהם את הטור ידעו שהוא עליהם. כן־כן, אתם איתי הרי ברוב הקבוצות. אתם שם.
למה תמיד אותם הורים מלווים, אותם הורים מסיעים. אותם הורים בוועדים. אותם הורים הביאו אתמול מרקים ללילה הלבן של חודש ארגון, וגם הכינו את העוגה וגם ילך להם לאיבוד הקרש־חיתוך וגם ינדבו את הבית לעשות אצלם ארוחה שבטית.
בעבר כתבתי טור שקרא לא לכעוס על אנשים שלא מארחים הרבה. זה היה טור שביקש לא לשפוט את אלו שאתם מזמינים אליכם לארוחה והם אף פעם לא מזמינים חזרה, כי אני מכירה מקרוב כמה נשים שבאמת קשה להן לארח. וגם אם תבטיחי להן שזה יהיה ממש בסדר אם הן יכינו רק שניצל ואורז, זה לא העניין. עבורן, לארח זה כמו להיכנס לגמילה מסוכר וקמח עבורי (כן, שבוע ראשון עבר בהצלחה, אמשיך לעדכן). זה מלחיץ אותן, זה גדול עליהן. וזה בדיוק הפוך ממה שאני כותבת עליו כאן היום. כי זה ספציפי, בדברים אחרים הן עושות ותורמות וברוחב לב. הטור הזה שונה, כי אני באמת לא מצליחה שלא לשפוט. ובאמת, לא מצליחה להבין.
קחו לדוגמה הסעות. אני לא אשכח שהקשבתי לשיחה בין שתי אמהות צעירות, בשיחה הן הבטיחו זו לזו לזכור שיום אחד, כשלא יהיו להן ילדים קטנים, הן תמיד יתנדבו להסיע. ולא היה לי נעים להוריד אותן לקרקע המציאות ולספר להן שאותן אמהות שהתנדבו להסיע כשהיו להן ילדים קטנים, יהיו אותן אמהות שיתנדבו להסיע כשיהיו להם ילדים גדולים. הלב שלי נשבר כשראיתי השבוע את חברתי, עם תינוקת בת פחות מחודש בסלקל מקדימה, שוב כמו אתמול, מביאה ומחזירה ומביאה. וזה לא עניין של כמה מקומות יש באוטו. זה עניין של אופי. ויש תקופות כל כך עמוסות. יש תקופות שזה לא רק החוגים, יש בר ובת מצווה. שיא של הסעות. ואחר כך הקניון והסרט. אני באמת לא מצליחה להבין, מה עוצר אתכם, האנשים. הכסף לדלק? אז למה אתם לא מתנדבים לצאת לטיולים מאורגנים, הרי הם באוטובוסים. אה, חסר לך זמן? אתה שכיר? אני רואה גם הורים שכירים שלוקחים חופש וגם הורים עצמאים שמעולם לא באו וגם עצמאים שכן באו.
אני גם יכולה להבין למה בכל חבורה ישנם אותה אחת או אותו אחד שתמיד יארגנו את הטיול בשביל כולם. ויסגרו את המקום ואת כל הפרטים. היא אישה של עשייה, יש לה אנרגיות, זה גם לא ביג דיל בשבילה. מה שאני לא יכולה להבין זה את אלו שאפילו אין להם את היושרה לענות, להגיב, להחזיר תשובה כשהיא שואלת בקבוצה "אם באמת כולם בעניין". אתם יודעים שהיא השכיבה שם את כרטיס האשראי לביטחון. אתם יודעים שהיא התחננה לקבל את כל המתחם של הצימרים ועכשיו, שבועיים לפני שיוצאים, נזכרתם להגיד לה שאתם לא בעניין? אתם יודעים עד כמה יהיה לה לא נעים להגיד לבעלי המתחם שבמקום עשרה זוגות הם בסוף רק ארבעה?
יש לי חברה מהעיר. מלכת העשייה. אישה מדהימה. נמצאת בכל הוועדים, יוזמת, מארגנת. יש לה סבלנות ברזל אבל החשוב מכול – היא מוחלת. היא לא זוכרת לא למבריזים, לא ללא־משלמים־אלא־רק־אחרי־חמישים־תזכורות, ולא לאלה שהעזו לא לנקוף אצבע ואז בסוף עוד להעיר. פעם הייתי אומרת לה: "חמודה, את לא רוצה? אל תעשי. אין ואקום. מה שלא תעשי את, יעשה מישהו אחר". היום אני יודעת שזה לא ככה, ואם היא לא תעשה, זה פשוט לא יהיה. ואיך היא אומרת לי: "אני רוצה לעשות בשביל הילדים שלי. אני רוצה בשבילם טיול, פעילות, חוויות".
ופה אני חוזרת לאותם הורים. אתם לא רוצים את זה בשביל הילדים שלכם? אתם לא רוצים שהם ילכו? שיטיילו?
ויש פה גם עניין של חינוך, שיראו שגם אתם משתתפים עם כולם. אתם לא רוצים ללמד אותם להיכנס מתחת לאלונקה? אני מנסה לחשוב על דימוי פחות גברי… אעדכן כשאמצא. אני כבר מוכנה לחיות בשלום עם האמא שהתנדבה לקחת או להחזיר ושכחה (היי, זוט עני), העיקר שהתנדבה. הגיבה בקבוצה. משהו.
ושוב, נכון. אני לא יודעת את כל השיקולים. אז אני לא מצפה שכל פעם תהיו הראשונים. אבל תעשו לעצמכם רישום. פעם בשנה? פעם בשנתיים? שלא תחשבו שאם אנחנו לא אומרים, זה לא נמאס לנו. על החתום, ההורים העושים.
