אתם יודעים משהו, בכל שבוע כשאני מתיישב לכתוב את הטור השבועי שלי, את הטור הזה, שאתם קוראים עכשיו, אני עושה לעצמי מין טקס כזה קטן. אני מכין לעצמי קפה, ומכניס את הפלאפון למצב טיסה, ומדליק את המחשב, ומכניס גם אותו למצב טיסה, ואז אני פותח קובץ וורד חדש, ומביט במסך הלבן והבוהק כמה דקות, כדי לתת ללב קצת להתחמם, ובזמן שאני בוהה במסך, אני שואל את עצמי, מה עבר עליי השבוע, איזה מחשבות עלו לי על החיים, איזה רגעים מתוקים האישונים שלי קלטו, מה מטריד אותי, מה מעסיק אותי, מה חשוב לי, מה הכותרת הראשית של החיים שלי כרגע. ובדרך כלל, בתוך כמה דקות, אני כבר יודע על מה אני רוצה לכתוב, בדרך כלל אני יודע במה אני רוצה לשתף את הקוראים והקוראות שלי, ואז אני כותב את זה, במהירות, בבת אחת, ואז אני עובר על זה עוד פעם, כדי לראות שהטקסט מעניין, וזורם, ובאורך הנכון. ואז אני שולח אותו במייל לשרון המאיירת המדהימה שלי, ולאור ברנד־פרומר שהיא הנודניקית האהובה עליי בעולם חחחח, והרבה פעמים אני שוכח להוציא את המחשב ממצב טיסה, ואז המייל שלי לא עובד לי, ואני מתחיל כזה להתעצבן כמו איזה טמבל, ואז אני קולט שאני טמבל, לא משנה.
וחשוב לי שתדעו, שבעיניי "טור אישי" אמור להיות אישי. כלומר, למיטב הבנתי התפקיד שלי בעיתון הזה הוא לספר לכם על עצמי, ועל החיים שלי, ועל החוויות שלי, ועל המחשבות שלי, בצורה הכי פשוטה וגלויה וחשופה ונדיבה שאפשר. זו מערכת היחסים שיש לי איתכם, זה ה"דיל" שעליו חתמתי כשהתחלתי לכתוב כאן, בספטמבר אלפיים ושבע עשרה, כשרביטל ויטלזון יעקבס האהובה יצאה לחופשת לידה, ותמר האהובה אפילו יותר הציעה לי להחליף אותה לשלושה חודשים, זה הדיל שבתוכו אני כותב, ואני מאוד שמח על הדיל הזה, אני מאוד שמח על המרחב המוזר והמשמעותי הזה שקיבלתי כאן, ואני מאוד שמח שאתם כאן, קוראים אותי, זה מרגש אותי על אמת, וזה צובע את החיים שלי בגוונים חמים של משמעות.
אבל את כל ההקדמה הארוכה הזאת כתבתי כדי לספר לכם את האמת. והאמת היא שכבר כמה שבועות שאני לא כותב כאן בטור שלי את מה שיושב לי על הלב. אני עובר עכשיו, בחודשים האחרונים, משבר כל כך גדול, וכל כך מורכב, וכל כך מרסק, וכל כך מוזר, הוא שוטף לי את החיים לגמרי, אני עסוק בו מבוקר ועד ערב, אני חושב על הסיפור הזה לפני שאני נרדם, אני חולם עליו בלילות, אני מתעורר איתו בבקרים, המשבר הזה כל כך מורכב וקשה וסבוך, הוא תובע ממני כל כך הרבה זמן, וכל כך הרבה משאבים נפשיים, והוא ממלא אותי בעצב ובפחד ובחרדה.
זה נשמע נורא, אני יודע, אבל זה באמת נורא, ובגלל שזה נורא אני לא ממש יכול לכתוב על זה, בגלל שהמשבר הזה לא שייך רק לי, בגלל שמעורבים בו עוד אנשים, אני לא יכול לשתף אותו, וככה יוצא שכבר כמה שבועות שאני לא כותב כאן את אשר על ליבי.
וזה לא שעד עכשיו כתבתי כאן את כל מה שעובר עליי במאה אחוז, אחד לאחד, תמיד היו דברים גדולים ומשמעותיים ועצובים ומופלאים שקרו לי, ונשארו מחוץ לפריים של העיתון, ככה זה, אי אפשר לכתוב את הכול, וגם אין סיבה לכתוב את הכל, ואם כבר מדברים, תאמינו לי שגם אתם לא רוצים לקרוא את הכול! יש פה ילדים קטנים חחחח. אני יודע שתמיד יש פער בין המציאות לבין מה שנכתב בעיתון, ובכל זאת, אף פעם לא הרגשתי את הפער הזה, כמו שאני מרגיש אותו עכשיו. יש משהו גדול שעובר עליי, ואני רוצה לכתוב עליו, אני רוצה לחלוק אותו, אני רוצה לנסות לדייק אותו במילים הנכונות, אבל אני לא יכול לכתוב עליו, אני לא יכול לשתף אותו, אני לא יכול להעלות אותו על הכתב.
ואני יודע שזה קצת מוזר לכתוב טור על טור, ובכל זאת חשוב לי שתדעו שכבר כמה שבועות שאני מכין לעצמי קפה, ומכניס את הפלאפון למצב טיסה, ופותח את המחשב, ומביט במסך הלבן והבוהק, ואז, במקום לכתוב את מה שעובר עליי, אני כותב על דברים אחרים. במקום לספר לכם על השאלות הגדולות שמטרידות אותי, במקום לחלוק איתכם את המצב הנפשי השברירי שלי, במקום להציף מולכם את המחשבות הצפופות שטורדות את מנוחתי כבר ימים ארוכים, במקום להתמקד ב"כותרת הראשית" של החיים שלי, אני כותב שוב ושוב את כותרות המשנה.
וזהו, זה מה שרציתי לכתוב לכם. כבר ארבע שנים וחודשיים שאני משתדל להגיש לכם כאן את הלב שלי בכנות ובנדיבות, כבר ארבע שנים וחודשיים שאני משתדל להציף כאן בפשטות סיפורים וזיכרונות וחוויות ומחשבות, והנה, בתקופה האחרונה, אני עומד כאן מולכם, מוגבל ומצונזר ומבוהל וחרד. אני לא יכול לכתוב כאן את מה שקורה לי עכשיו, אני לא יכול לכתוב כאן את מה שהלב שלי עובר, אולי יום אחד אני אכתוב על זה, אבל עכשיו זה לא מתאים. עכשיו זה לא מתאים. ואני רוצה שתדעו את זה. ואני רוצה לבקש מכם סליחה, ולהודות לכם שאתם קוראים אותי, גם כשאני ככה, גם כשאני ליד. זהו, שכוייח, תודה.
