סדר שלישי נגמר באופן רשמי ב־11 בלילה. המתמידים מוסיפים עוד שעה או שעתיים והיו עילויים שהוסיפו אפילו יותר, אבל בגדול, בסביבות אחת בלילה בית המדרש מתרוקן, ואחרון הלומדים מכבה בו את האור. אבל לפנימייה יש זמנים משלה, וב־11 בלילה החיים רק מתחילים. בפנימייה בלילה החבר'ה משתחררים קצת מעמל היום, חולצים נעליים, פושטים את החולצה המכופתרת, קונים פחית, מחפשים סיגריה, מכינים טוסט נקניק עם מגהץ, משחקים סטנגה עם גליל טישו, מדברים, שומעים רדיו, קוראים עיתון ועומדים בתור למקלחת. הרעש דועך לאיטו מאזור חצות והלאה, ובאחת וחצי בלילה, לרוב, הפנימייה שקטה. אבל, כבר אמר מי שאמר 'ישיבה היא מוסד ללא הפסקה'. וגם בשעות השקט, בחדרי הפנימייה היו אלה שסבלו מנדודי שינה, כמוני למשל. אז הייתי קורא קצת ושומע קצת מוזיקה וכותב קצת ובוהה אל היער שהשתרע מתחת לחלון החדר שלי ומקשיב ליללות המוזרות של התנים ועוקב אחרי מעוף העטלפים. ואם אחרי כל זה לא הייתה באה עליי שינה, הייתי מכין תה ויוצא למסדרון. אל המסדרון היו יוצאים כל אלו ששנתם הייתה טרופה עליהם. והיינו יושבים בשקט ומעשנים קצת ושותקים הרבה.
הכול התחיל בלילה אחד סתמי שבו אנחנו יושבים במעגל נדודי השינה שלנו, כשלפתע צביקה התפרץ מכיוון המרפסת המאולתרת ואמר בקול נרגש, חברים, לא תאמינו, ראיתי כוכב נופל!
הכול התחיל בלילה אחד סתמי שבו אנחנו יושבים במסדרון במעגל נדודי השינה שלנו כשלפתע צביקה התפרץ מכיוון המרפסת המאולתרת ואמר בקול נרגש, חברים, לא תאמינו, ראיתי כוכב נופל! ואנחנו הסתכלנו עליו רגע ארוך ואז בנצי־שם־בדוי התחיל לצחוק ואמר לו, צביקה, אתה יותר מדי עייף, אחי. וצביקה התעלם ממנו כליל ואמר, זה היה מדהים. פשוט מדהים. בחיים שלי לא ראיתי כוכב נופל. ואני, אם לא הייתי מכיר את צביקה שנים רבות, הייתי גם יכול לחשוב שהוא כנראה הוזה בגלל השעה המאוחרת, אבל הכרתי יותר מדי טוב את המבט שלו, והוא היה סופר רציני. צביקה באמת ראה כוכב נופל. אז אמרתי לו, מדהים אחי, ביקשת משאלה? וצביקה שאל, מה הקשר משאלה? אז אמרתי לו, לא יודע יש קטע כזה שרואים כוכבים נופלים אז מבקשים משאלות. וצביקה אמר וואלה לא ידעתי, איזה באסה. אבל אז, שימי שתמיד היה טיפוס ציני להחליא, אמר, מה זה השטויות האלה. מה אנחנו, גויים? כל הדברים האלה זה איסור הלכתי מפורש, זה כמו החרטוט הזה עם לכבות נרות יומולדת. ובנצי־שם־בדוי הזדעק ואמר לשימי, מה הבעיה שלך עם נרות יומולדת יא נודניק? ושימי ענה לו, תעשה מה שאתה רוצה בנצי, רק אל תתפלא אחר כך ששום משאלה שביקשת מול כוכבים נופלים או נרות יומולדת לא התגשמה, סבבה? והטונים קצת עלו ואז הדלת של החדר של שאול נפתחה ואנחנו קפצנו בבהלה, כי אם שאול יוצא בשלוש בלילה זה רק כדי לנזוף בנו שעשינו לו רעש, וגזל שינה אין להשיב, אז הצטנפנו במקומותינו ושאול באמת יצא במבט זועף ואמר, מה יש לכם? לכו לישון כבר! וצביקה, שעוד היה הלום מהמראה הלא שגרתי שהוא ראה אמר לו, שאול, ראיתי מקודם כוכב נופל. ושאול שפשף את העיניים ונאנח ואמר לעצמו, לא, אתם נדפקתם על כל השכל. מה כוכב נופל עכשיו? וצביקה אמר לו, שאול, אני נשבע לך. אז שאול שהכיר גם הוא את צביקה ולא חשד בו בחזיונות תעתועים אמר לו, צביקה, לא כוכב נופל ולא נעלי קרוקס, זו כנראה הייתה פצצת תאורה, מדי פעם עושים עבודות ביער ומרימים פצצת תאורה שנראית בדיוק כמו כוכב נופל. וכששאול אמר את זה התבאסנו וקיפלנו את עצמנו בשקט אל החדרים.
אבל בלילה שלמחרת צביקה לא ויתר, וביקש ממני ומשימי ומבנצי ואפילו משאול להצטרף אליו למרפסת באחת וחצי בלילה. וככה ישבנו בשקט, מקשיבים לצרצרים ובוהים בחושך. ואז, לפתע פתאום, ברגע של כמעט היסח הדעת, זה קרה. כולנו אמרנו יחד, יו! הנה כוכב נופל! כי כולנו ראינו את זה וזה באמת היה מדהים. צביקה הסתובב אלינו בחיוך של "אמרתי לכם", ושאול מלמל, וואלה זו לא פצצת תאורה, ובנצי־שם־בדוי תפס פינה והתחיל למלמל בשקט משאלות, ושימי הציני נעמד ובירך בקול רם "עושה מעשה בראשית", ורק אני הסתכלתי על צביקה וחשבתי לעצמי שזה ממש הזוי שצביקה זכה לראות כוכבים נופלים יום אחרי יום.
למחרת, השמועה עשתה לה כנפיים, ובאחת וחצי בלילה מחצית מבחורי הישיבה עמדו במרפסות וצבאו על חלונות והצטופפו על הגגות וחיכו. מהם שסתם רצו לראות מחזה נדיר, ומהם שרצו לזכות לברך "עושה מעשה בראשית" בכוונה, ומהם שרצו לבקש משאלה כמו באגדות. אבל בלילה ההוא, כמו בסיפור טוב, אף כוכב לא נפל.
