המהלך שעלול להביא לצמצום חופש הביטוי של הימין

מאז הפכו ליברמן, בנט וסער את עורם וחברו לשמאל הקיצוני ולערבים האנטי־ציוניים, הימין כמרקחה. הטונים כלפי הפוליטיקאים הללו, שלוחיהם והמסנגרים עליהם עולים, הרגשות בציבור הלאומי גואים, והשיח בתוך הימין הוא בלתי מנומס בעליל.

קל להסכים שעדיף לנהל שיחה מכובדת על פני קללות והשתלחויות. כך מעדיף גם ראש הממשלה בפועל ושר החוץ יאיר לפיד, שכתב השבוע על הצורך הבוער בהרגעה. "הסכנה היא לא רק שיירצחו פה עוד פוליטיקאים", פתח המרגיע בהסתה השגורה נגד הימין, ובכך הבהיר היטב למי מכוונת תוכחתו. "האלימות מחלחלת", הוא מתחלחל, אנו הופכים ל"חברה אלימה ומלאת שנאה".

את השינוי, מטיף לפיד, צריך להתחיל בכנסת: "השיח הפוליטי מוכרח להשתנות. אפשר לנהל ויכוח נוקב… אבל אי אפשר לעמוד במליאה ולצרוח קללות ואיומים". "זו קריאת השכמה", מעורר אותנו המתון, ומתפייט לסיום: "השנאה הרגה יותר אנשים בעולם מסרטן, יותר מכל בצורת ורעב. אנחנו צריכים לעצור אותה, לפני שהיא תעצור אותנו".

לפיד מבכר שיח מעודן. הרי הוא תמיד היה פוליטיקאי מהוגן. גם כשתעמולת מפלגתו מציגה את נתניהו כ"בוגד", זה נעשה בממלכתיות רבה. גם כשאמר שמנהיגי הימין הם "מגעילים", זה היה ללא דופי וללא חשש הקצנה. גם כשנאם בטלוויזיה שנתניהו "מסוכן לישראל", זה היה מתוך דאגה כנה לשלום השיח הפוליטי.

הפוליטיקאים נוטשי המחנה הלאומי משתלחים בתקשורת הימין בלי היסוס. כל ביקורת היא "הסתה" וכל אמירה ימנית היא "תעמולה מסוכנת"

אכן, בכל פעם שהקואליציה מטיפה מוסר בענייני הליכות, מפלס האירוניה עולה. השבוע, בתגובה להתגברות הביקורת על התבטאויות הימין, קובצו בסרטון כמה מהתבטאויות חברי הקואליציה הנוכחיים. את לפיד הממלכתי הזכרנו, אבל הוא רחוק מלהשתלח לבדו. למשל: "זבל", "אפס" ו"תמות" מאת שרת האנרגיה היום קארין אלהרר; "וירוס בכנסת ישראל" מבית היוצר של ח"כ שירלי פינטו על ח"כ עמיחי שיקלי; "רמאים", "נוכלים", "אפסים" ו"עבריינים", ממי שלמרבה המבוכה הוא היום יו"ר הקואליציה מיקי לוי, ו"את החרדים יחד עם ביבי – על מריצה אחת ולמזבלה הקרובה", בשורתו הממלכתית לאומה של שר האוצר כיום ליברמן.

גם הניסיון להציג את הסגנון הבוטה כביכול ברשתות כייחודי לימין שקרי מיסודו. ח"כים ושרים בימין מקבלים תגובות ומסרים שכאלה יום יום. אף אני זכיתי לשלל קללות, נאצות ואיחולי ייסורים, פרטיים כפומביים, מהזן המשוקץ ביותר. אין איש ימין בזירה הציבורית שלא חווה את האלימות המילולית הגסה והבוטה הזו משמאל. יש גם שנאה ואלימות מילולית בימין, כמובן, אבל לשמאל אין בדל יתרון מוסרי בעניין. ההפך הגמור; הימין, כשהוא בשלטון, נוהג בשמאל הרבה יותר כבוד.

אדני הפגנות בלפור

לו המוסר הכפול של השמאל היה מסתפק בתוכחת שיח הימין, ניחא. הבעיה היא שלשמאל אין גבולות דמוקרטיים וליברליים, ומתרבים הסימנים לכך שבכוונתו לצמצם את חופש הביטוי של הימין. למשל, שר התקשורת הימני־לשעבר יועז הנדל מאיים זה זמן לצנזר את הרשתות החברתיות; ערוץ 20 כבר מוחרם ונמנעים ממנו תקציבים; גדעון סער מקדם חקיקה אנטי־דמוקרטית, שנועדה למנוע ממיליוני ישראלים את זכות הבחירה בנתניהו.

הסימן המדאיג ביותר הוא חבירתם של משורייני הימין־לשעבר לרטוריקה המשתלחת של השמאל. הם מתחילים לאמץ במלואם את הסגנון והתעמולה השקריים של השמאל נגד ביקורת מימין. כך למשל צייצה שירלי פינטו על נאום יו"ר האופוזיציה נתניהו: "‏גם השנה נתניהו השתמש ברצח רבין… נדמה שהוא אף פעם לא עזב את המרפסת ההיא. מסית היה ומסית יישאר".

כך גם ח"כ יום טוב כלפון, ה"נורווגי" מימינה, שהשתלח השבוע באראל סג"ל בערוץ 20, בהטיחו שוב ושוב: "אתה נציג תעמולה, אתה שופר… אין לך טיפת יושרה אינטלקטואלית". ועוד הוסיף כלפון: "אנשי ימינה מותקפים בין היתר בגלל התעמולה שאתה מעביר… וההסתה שלך… אפילו בתקופת אוסלו כלפי רבין לא הייתה תעמולה [כמו] שאתם מעבירים כלפי בנט וכלפי ימינה… איבדנו את המדינה לפני אלפיים שנה בגלל שנאת חינם, ואתם פה הנציגים של שנאת חינם".

לפיד, מוסי רז או זהבה גלאון לא היו עושים זאת טוב יותר. בהתקפות הללו, כמו בתעמולת הנדל נגד הרשתות החברתיות, נמצאים כל המסרים וההצדקות שמחפש השמאל להשתקת הימין: הימין משקר, הוא שופר, מסית, שופע שנאה, והתוצאה תהיה אלימות וחורבן המדינה. כלפון אף כינה את ערוץ 20 "פראבדה". האיום ברור: אסור להשלים עם הסתה, עם פראבדה, עם אלימות וחורבן המדינה שאליה מובילות התבטאויות הימין.

הפוליטיקאים נוטשי המחנה הלאומי משתלחים בתקשורת הימין בלי היסוס, כאחרוני הפוליטרוקים. יש לאופוזיציה טענות? "רצח רבין!". כל ביקורת היא "הסתה" וכל אמירה ימנית היא "תעמולה מסוכנת". לאנשי המחנה הלאומי ולעיתונאיו אסור להתנגד להם, להתרגז, לכעוס או לחשוף את ערוותם. מה הימין הזה חושב שהוא, שמאל?

נזכיר שהממשלה הזו, שמטיפה ל"ממלכתיות", קמה על אדני הפגנות בלפור האלימות, המופרעות, יוקדות השנאה ומשולחות הרסן. כשעדין הנפש יאיר לפיד נדרש להתייחס להתערטלותה הבזויה של מפגינה על סמל המנורה, כתב הממלכתי בזלזול מופגן על "הזעזוע הקדוש" של הקואליציה. ומה באשר לגינוי המעשה המכוער? "יש לי הודעה רשמית", בישר הפייטן לאומה, "לא בא לנו. המפגינים האלה… הם הטובים והיפים שבישראלים… לא רק שאנחנו לא מתנצלים, אנחנו גאים בהם כל יום מחדש".

המוסר הכפול היה משעשע, אילולא הייתה זו הקואליציה הלא דמוקרטית ביותר בתולדות ישראל. בניגוד לשלטון הימין הליברלי והסובלני, הזלזול בחירויות היסוד מצד הקואליציה הפוסט־לאומית הזו יתורגם בקלות לכפיית הימין. כל שנחוץ לשמאל הוא לגיטימציה להגשמת פנטזיות ההשתקה שלו – וכאן בדיוק נכנסים הימנים־לשעבר לתמונה וממלאים את תפקידם.

המסרים הדומים מדי שהימנים־לשעבר משגרים נגד המחנה הלאומי ואנשי התקשורת שלו אינם עניין של יוזמה מקומית או מקרה. הם יריית פתיחה תעמולתית להכשרת הקרקע לחקיקה והפעלת אמצעים שלטוניים נגד הימין ה"מסוכן". האמתלות כבר כאן: "הסתה", "שקרים" ו"פייק ניוז", ושמירה על ביטחון הציבור. לא משתיקים, מונעים חורבן! ולמרבה הנוחות של השמאל, כמו את החקיקה נגד זכות ההצבעה של המחנה הלאומי, גם את מפעל ההשתקה יובילו סיעות הימין־לשעבר.