התקציב לא היה הדבר היחיד שהעסיק את שרי הממשלה בתקופה האחרונה. הסיסמה "באנו לעבוד" בהחלט נכונה כשבודקים את שורת המינויים וחילופי התפקידים שעשו השרים האלה.
שרת התחבורה מרב מיכאלי החליטה השבוע לפטר שניים מבכירי משרדה שמונו בימי כהונתה של קודמתה מירי רגב. מיכאלי מעדיפה את האנשים שלה במשרות האלה, מתוך מחשבה נכונה שמי שהתמנה בזכותה יסייע לקדם את המדיניות שלה. זכותה המלאה של מיכאלי לקדם את המינויים הללו, ולימין לא נותר אלא לקנא ביכולת שלה למנות או לפטר את מי שהיא רוצה בלי להניד עפעף.
שר נוסף שאינו מהסס בבואו להטביע את חותם אמונותיו הוא יאיר לפיד. שר החוץ וראש הממשלה החליפי לא מסתפק במינויים במשרד החוץ, אלא מנצל את כוחו הפוליטי כדי להכניס למוסדות הלאומיים של מדינת ישראל לא רק אנשי מקצוע שהוא סומך עליהם. לפיד, כך לפי חשיפה של עטרה גרמן וצביקה קליין, עיתונאי האכסניה המכובדת הזאת, מינה קרובת משפחה לתפקיד בעל כוח במוסדות הלאומיים: את גיסתו אילאיל קרן מינה לחברה בדירקטוריון של קק"ל. קרובה נוספת, בת דודתה מדרגה שנייה של אשתו, שרית הנדקופף, נעשתה לבעלת תפקיד בכיר בהסתדרות הציונית העולמית.
המינויים של לפיד אינם זהים לאלה של מיכאלי. אין מדובר במינוי מקורבים אלא בני משפחה, ואם התנהלותה של מיכאלי מעוררת קנאה הרי שההתנהלות של לפיד מלבה אותה. וכך כתב לפיד בפוסט שפרסם ביום שלישי, בתגובה להחלטה של גיסתו לוותר על התפקיד בדירקטוריון קק"ל בעקבות הביקורת: "אילאיל תהיה בסדר כמובן. היא אהובה, היא חכמה, אנחנו משפחה חזקה. היא הבטיחה לי שתמשיך להיות פעילה בהתנדבות במטה הנשים, אבל זה לא התפקיד שלה לעמוד בקו האש התקשורתי. אנשי הספינים והמושחתים ניצחו בקרב הזה, אנחנו נישאר כאן כדי לוודא שהם לא ינצחו במלחמה".
לפיד מכריז מלחמה על העיתונאים שחשפו את הסיפור, ועל אזרחי ישראל שהעזו למתוח ביקורת על מינוי בת משפחתו. לא פחות. הוא לא מדבר כך על האיראנים שמבקשים להשמיד אותנו, ולא על פלסטינים שחולקים עם האיראנים את אותה מטרה. ולא רק שקרובות משפחה שלו מתמנות לתפקידים שפותחים דלתות יוקרתיות, הוא מגדיל לעשות ומבקר את מי שחשפו את המעשה ואת מי שיצאו נגדו.
גנטיקה פחות משובחת
לפיד כנראה לא דמיין זאת, אבל הפוסט שכתב גרם יותר נזק מהמינויים גדושי היהירות שלו. ברגע שגיסתו עזבה את התפקיד צריך היה לפיד לשחרר הצהרה המעידה על הקשבה לביקורת האזרחית, ולתת לציבור לשכוח. במקום זה הוא הטיח אשמה.
התקשורת ורוב היועמ"שים אינם אוהדי המחנה הלאומי, אבל האשמה איננה רק בהם. צריך להודות ביושר שרבים מהפוליטיקאים בימין חוששים למשול
ולאחר שמתאוששים מעזות המצח והחוצפה, נשארת הקנאה. לא קיים פוליטיקאי בימין שיעז לכתוב פוסט כמו זה של לפיד בתשובה לביקורת על מינויים מפוקפקים. המחנה הלאומי, ממנחם בגין ועד מנהיגיו היום, חושש ליישם מדיניות בעלת אוריינטציה לאומית וימנית, גם אם אינה נגועה בנפוטיזם, מחשש מביקורת שתגיע. בהקשר הזה לא צריך להרחיק למחוזות החוצפה של לפיד, די להישאר במחוזות הלגיטימיים לחלוטין של מרב מיכאלי.
לא מזמן הותקף ישראל כ"ץ על כך שיצא נגד שני פקידים במשרד האוצר, שאול מרידור וקרן טרנר. ההחלטה של שר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה לפטר את אמי פלמור הולידה מתקפות בלתי פוסקות על רמיסת מוסדות המדינה ופגיעה בממלכתיות, והבכי והנהי על מינויו של רן ברץ לראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה עדיין זכורים לכל מי שחי בישראל בשנים האחרונות. בנוסף, לא מעט אנשים החליטו שעורך הדין דוד שמרון אשם בפרשת הצוללות רק מכיוון שהוא קרוב משפחה של נתניהו. הגנטיקה שלו פחות משובחת ומוסרית מזו של משפחת לפיד.
הבעיה היא שהימין התמכר למשפטו האלמותי של בגין "באנו לשרת ולא לרשת", ושכח שאם אין צוואה אין מה לרשת, וגם זיכרון יהיה קשה להשאיר.
יש לכך סיבות סובייקטיביות כמובן. התקשורת ורוב היועצים המשפטיים לממשלה אינם אוהדי הימין, אבל אי אפשר לתלות את כל האשמה בגורמים הללו. צריך להודות ביושר שרבים מהפוליטיקאים בימין חוששים למשול. אמיר אוחנה סיפר לי, שנתניהו מבין היום שטעה ביחס המכיל שלו למערכת המשפט. הימין חושש מהכוח של עצמו, מפחד שיגידו שהוא פוגע בפקידים ובמוסדות המדינה, ונשאר קירח מכאן ומכאן.
בנוסף, חלק מהמינויים של הימין מסוכלים עוד לפני שיצאו לאוויר העולם, כפי שהיה במינוי של גל הירש למפכ"ל המשטרה או במינויה של אורלי בן־ארי למ"מ פרקליטת המדינה. ממונים אחרים משנים את תפיסת עולמם עם כניסתם לתפקיד, כשהם מבינים באיזה צד עליהם להיות כדי לסיים בשלום את המשמרת, דוגמת המינוי של רוני אלשיך שהתמסר לתקשורת, ואביחי מנדלבליט שהתמסר ליד שאחזה בגרונו. אפילו נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין התחיל לדבר "שמאלנית" ברגע שהתמנה לנשיא המדינה.
נחזור ללפיד. הפוליטיקאי הזה הפר כמעט כל הבטחה שנתן לבוחריו: בעבר יצא נגד כספים קואליציוניים והיום הוא שיאן הכספים האלה; בעבר יצא נגד ממשלה עם מספר שרים גדול מ־18, והיום הוא תיקן בדיוק את הסעיף הזה במטרות המפלגה; בעבר יצא נגד מינוי מקורבים והיום ממנה בנות משפחה. את ההבטחות של עצמו הוא מפר בלי להניד עפעף ובלי לתת דין וחשבון.
צריך לומר ביושר שגם בקרב מי שנמצאים היום בגוש הימין היו מינויים שהרימו גבות, דוגמת המינוי של אחיו של אריה דרעי לתפקיד בכיר בקק"ל. אבל בניגוד ללפיד, אריה דרעי לא עשה קריירה מלהצהיר על כמה הוא נקי כפיים וחסיד של טוהר המידות (הוא בוודאי מבין שהעובדה שישב בכלא הופכת את היכולת להניף את דגל טוהר המידות למעט בעייתית).
ולא שאם הימין יקדם מינויים הוא יעבור על החוק. מרב מיכאלי פועלת בהתאם לכללי המשחק. היא לא חורגת מהם אלא מקיימת את מה שלשמו נבחרה – לקדם את המדיניות שהיא מאמינה בה, והיא עושה זאת עם שבעה מנדטים בודדים. הימין, שרק בליכוד כוחו היום בסקרים הוא 35 מנדטים, חושש לעשות שמינית ממה שמיכאלי עשתה.
בהסתכלות של שלושים שנה לאחור, רבים בימין מבינים שבגין באמת לא בא לרשת. הוא בא לשרת, ויצא לו לשרת את השמאל. אם הימין רוצה שהדינמיקה הזו תשתנה, הוא צריך ללמוד מהשמאל.
