גזר הדין של אריה שיף הוא כמעט נס משפטי. האיש שהואשם ב"הריגה בקלות דעת" של העבריין מוחמד אל־אטרש קיבל עונש סמלי במשקל נוצה: תשעה חודשים שירוצו בעבודות שירות, וקנס של עשרת אלפים שקלים. "כל חיי אני מתנדב", הצהיר שיף בשלב הטיעונים לעונש. השופטת התרשמה והציעה לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: בחודשים הקרובים ההתנדבות שלך תהיה קצת יותר מסודרת, עם רישום נוכחות.
כשהחל המשפט שוחחתי עם מקור בפרקליטות המקורב לתיק. הלה היה סמוך ובטוח ששיף ייכנס לשנים ארוכות בכלא, וטען בשכנוע פנימי עמוק כי "גם א־לוהים כבר לא יכול לעזור לו". ההסבר שלו היה פשוט: "במדינת ישראל אין עונש מוות על גנבה. מצד שני, המגמה היום היא להחמיר מאוד בעבירות נשק בשל מרחץ הדמים הגואה במגזר הערבי. אשר על כן גם לפרקליטות וגם לבתי המשפט חשוב להעביר מסר רוחבי – אין הנחות למי שמשתמש בנשק שלא כדין".
הניתוח שלו מדויק בפרספקטיבה של פלט מחשב משפטי. אבל התיק הזה הוא הרבה מעבר לפלט מחשב. לא צריך להיות נער לה־פמיליה כדי לחוש הזדהות עם שיף. אובדן המשילות בנגב והפשיעה הבדואית הגואה וממררת את חייהם של מאות אלפי אזרחים, יצרו הקשר שאי אפשר להתנהל בתוכו לפי כללים יבשים. שיף העיד שבמשך שנים נהג לישון כשאקדחו האישי מונח מתחת לכרית,
ולא בכדי. תסמונת פוסט־טראומה שממנה סבל הועצמה בשל הפריצות החוזרות ונשנות שחווה. אלה חוללו בנפשו ערעור מאתגר בתחושת הביטחון.
השופטת שגזרה את דינו של שיף, נשיאת המחוזי בבאר־שבע רויטל כץ־יפה, היא גם מועמדת מובילה לבית המשפט העליון. ככלל, מועמדים לעליון נזהרים שלא להעיר ולא לעורר. הם מבינים היטב שכל מעידה קלה עשויה לחרוץ את עתידם המקצועי. פרסום פסק דין רגיש כזה בתקופה כזו הוא צעד מחושב היטב.
השופטת לא הזכירה את ההקשר הלאומי, אבל המשפט החשוב שלה מתכתב איתו היטב: "שאלתו של הסנגור מה אדם סביר אחר היה עושה – נותרה ללא מענה"
גזר הדין שניתן השבוע הוא טקסט משפטי יוצא דופן, ובעיקר מאוד לא פורמלי. לא מוזכרת בו במילה הפשיעה הבדואית, אבל הוא כן כולל פירוט נרחב על עברו של הנאשם: התסמונות הפוסט־טראומטיות שמהן סבל, הרקע האישי שכלל שכול אישי של בנו, בחירתו למלא את יומו בפעילויות התנדבות שונות, החרטה שהביע, ותחושותיו בעת האירוע. "יש להבין את תחושות המצוקה, הפחד והחרדה שהנאשם חש כשראה את הפורצים… תחושות שמבחינתו חייבו, ואף הצדיקו, תגובה מהירה, גם אם הביאו אותו לפעול באופן החורג מן הסביר. לתחושות אלה יש לתת משקל של ממש בעת גזירת העונש", כתבה השופטת.
כאמור, את ההקשר הלאומי, שלא לומר לאומני, היא לא הזכירה. אבל המשפט החשוב ביותר שלה מתכתב איתו היטב: "שאלתו של הסנגור, מה אדם סביר אחר במצבו של הנאשם היה עושה – נותרה למעשה ללא מענה, גם לא על ידי התביעה". נשיאת המחוזי בבאר־שבע שלחה פה רמז עבה לחברי הוועדה לבחירת שופטים: בתוך עמי אנוכי יושבת. המשפט איננו חזות הכול, ועל היושבים על מִדין מוטלת אחריות לתיקון חברתי ולא רק להכרעות פורמליות מנותקות. השופטת הימרה פה על כל הקופה. בקרוב נדע אם המהלך שלה יוכתר בהצלחה.
