מלחמת האזרחים הקשה באתיופיה מאלצת את הממשלה הנוכחית לקיים דיון בהול ולקבל החלטות בנוגע לאלפי הממתינים לעלייה במחנות באדיס־אבבה ובגונדר. מדובר בסוגיה מורכבת וכואבת, שכבר כתבתי עליה כאן בעבר.
נזכיר שממשלת ישראל קיבלה כבר בנובמבר 2015 החלטה להטיל על שר הפנים דאז, אריה דרעי, להוסיף ולבחון את מועמדותם לעלייה של יתרת יוצאי זרע ישראל מאתיופיה. ההחלטה אפשרה להביא צאצאים מ"זרע ישראל" מצד אבותיהם שיש להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה בארץ, ולבחון הבאת ממתינים שיש להם קרובי משפחה מדרגה שנייה. אלפי ממתינים באדיס־אבבה ובגונדר הפכו לזכאי כניסה לארץ, אבל ההחלטה לא יושמה במלואה עד היום מטעמי תקציב.
צריך גם לומר שלא כל בני הקהילה האתיופית תומכים בהעלאתם של העולים הממתינים. רבים מקהילת ביתא ישראל, שעלתה לארץ בשנות השמונים, מביעים התנגדות עקבית להעלאתם של עולים נוספים מאתיופיה שלדבריהם הם "נוכרים גמורים".
כרגע, קרוב ל־9,000 מבני הפלשמורה ממתינים במחנות. הם מנהלים אורח חיים יהודי, מוכנים לגיור מלא וסובלים מפיצול משפחות, מתנאי חיים קשים ומיחס שלילי משכניהם. לפני שנתיים ביקרתי במחנה הממתינים באדיס־אבבה, והתובנה המתסכלת שליוותה אותי במפגש איתם הייתה שבמוקדם או במאוחר הם יעלו ארצה, ולכן כל חודש שעובר רק מעצים את סבלם ועתיד לגבות מכולנו מחיר חברתי קשה.
9,000 איש ממתינים במחנות באתיופיה. הם מנהלים אורח חיים יהודי ומוכנים לגיור מלא. כל חודש שעובר מעצים את סבלם ועתיד לגבות מכולנו מחיר חברתי קשה
ארגון פנימה שהקים הרב שי פירון, פרסם לפני כשנה וחצי מתווה להסדרה סופית של סוגיית הממתינים באתיופיה. ההצעה כוללת מספר שלבים. השלב הראשון הוא החלטת ממשלה על גיבוש מדיניות שתכלול יצירת רשימה מהימנה של הממתינים ופרטיהם, גיבוש קריטריונים לזכאות לעלייה ומתן אישור עלייה לזכאים. השלב השני הוא מתן תשובה רשמית של מדינת ישראל לכל מי שלא יימצא זכאי לעלייה. השלב השלישי הוא הכנה לעלייה באתיופיה, כולל לימוד עברית, הכשרה מקצועית ותכנון קליטה מיטבית בישראל בשותפות הסוכנות, והשלב האחרון הוא גיור.
עד היום היו מעורבים בסוגיה בעיקר רבנים מחוץ לקהילה האתיופית. כותבי המתווה של פנימה הדגישו שקביעת הקריטריונים חייבת להיעשות בשיתוף מנהיגות רוחנית מקהילת יהודי אתיופיה, זקני העדה ורבנים מהציבור הכללי. חבל שכמו בסוגיות אחרות כך גם בסוגיית הממתינים באתיופיה, מדינת ישראל נזכרת לנהל דיונים חשובים רק תחת אש. המלחמה באתיופיה מסלימה. חייבים להזדרז.
רואים רחוק
אחד המרכיבים הטובים ברפורמת הכשרות של שר הדתות מתן כהנא, הוא הכנסת תחרות לעולם הכשרות. אם הרב המקומי מציב לעסקי המזון בעירו דרישות מחמירות וחריגות כתנאי לקבלת כשרות, או גובה מחיר גבוה מדי עבורה – הרפורמה מאפשרת לבתי העסק לקבל כשרות מגוף אחר, תאגיד כשרות שקיבל גם הוא אישור מהרבנות להעניק כשרות, אבל דרישותיו פחות מחמירות.
אלא שכמו בתחומים אחרים, התחרות לא מועילה בכל מקום. בעיר גדולה במרכז, כשתא שטח קטן מכיל מאות עסקי מזון, תחרות בין גופי כשרות עשויה להיות מועילה לבתי העסק. בעיר קטנה או בינונית בפריפריה, שיש בה רק עשרות אחדות של עסקי מזון, ועל אחת כמה וכמה במועצה אזורית עם פיזור רחב של יישובים, היכולת לקבל כשרות מגופי כשרות שאינם מקומיים לא ממש ריאלית.
עו"ד עמיחי פילבר כיהן ארבע שנים כמנהל תחום הכשרות במשרד לשירותי הדת. הוא גם שימש בעבר יועץ השדולה לשיפור שירותי הדת שהקים השר כהנא בהיותו חבר כנסת, וכתב תוכנית להסדרת הכשרות בישראל עבור פורום קהלת. בשיחה עימו ממחיש פילבר מדוע הרפורמה המדוברת אינה רלוונטית בפריפריה. אם למשל עלות שכרו של משגיח היא עשרת אלפים שקלים, משגיח בירושלים יכול להשגיח על עשרה עסקים צמודים במרכז העיר, וביום עבודה אחד להגיע לכולם במרחק הליכה. כדי לכסות את עלות שכרו, כל עסק יידרש לשלם אלף שקלים. לעומת זאת, משגיח במועצה אזורית בנגב או בגליל נדרש להשגיח על עסקים בודדים המפוזרים במספר יישובים שונים. כדי להגיע לכולם הוא נדרש לזמני נסיעה ארוכים, ובנוסף יש לו גם עלויות נסיעה גבוהות. אם משגיח כזה יבקר בחמישה־שישה עסקים ביום, הוא ייסע בכל יום עשרות או מאות קילומטרים, ועלות השכר שלו תהיה כ־12 אלף שקלים עם החזרי הנסיעות. במקרה כזה, כדי לכסות את עלות שכר המשגיח והנסיעות כל עסק יידרש לשלם אלפיים שקלים ויותר, וחלק מבתי העסק עלולים לוותר על השירות וחלילה גם על הכשרות.
לדעת פילבר, ההבדלים בין סוגי בתי העסק והפריסה הגיאוגרפית שלהם, מחייבים לנהל מערכת כספית ארצית שתאפשר מתן כשרות איכותית במחיר זהה לבית עסק, בין שהוא ממוקם בקניון עירוני ובין שהוא ממוקם באתר תיירותי מבודד בפריפריה. "אם המדינה תנהל את הכשרות דרך המועצות הדתיות", אומר פילבר, "ותעסיק את המשגיחים באמצעות קופה אחת סגורה, אז כמו שאת האוטובוסים החצי ריקים בפריפריה מממנים באמצעות אוטובוסים מלאים בנוסעים במרכז, כך גם אלפי העסקים בירושלים ובתל־אביב יסייעו לסבסד את עלויות המשגיחים במקומות המרוחקים".
השר כהנא אינו מתכחש לכך שבשׂורת התחרות ברפורמת הכשרות נוגעת פחות לפריפריה. "בדרך כלל בפריפריה יש פחות תחרות מאשר במרכז", הוא מסכים. "אנחנו נשמח מאוד אם גם שם תהיה תחרות, אבל אם לא תהיה תחרות נדע לתת מענה. בשנה הקרובה בכל מקרה שום דבר לא עומד להשתנות, ולכולם יש שנה להתארגן להמשך. אם בשנה הזאת נגלה שיש כשל שוק שגורם לכך שחברות תחרותיות לא ירצו להעניק כשרות במקומות מרוחקים, נמצא לכך פתרונות דרך המועצות הדתיות".
סוגיית המקומות המרוחקים היא אחת הסיבות שבגללן החליטו כהנא וצוותו להשאיר ברפורמה את האפשרות שהמועצות הדתיות והרבנים המקומיים ימשיכו להעניק כשרות. כהנא מספר שבדיונים על הרפורמה עלה גם הרעיון שכל חברה שתזכה בהענקת כשרות לגופים ממשלתיים, תחויב לתת כשרות גם במקומות מרוחקים. "עוד לא קיבלנו החלטה בנושא. כרגע אנחנו נותנים לשוק לצאת לדרך, עם רשת הביטחון של המועצות הדתיות שנותנות כשרות בכל מקום בארץ. היה ונראה שתידרש התערבות של המדינה, נחליט איך לעשות את זה בצורה נכונה וחכמה, ובאופן שיצליח לעודד גופים פרטיים להתחרות".
