שער הדולר מגיע לשפל שלא הכרנו, ונראה שהמגמה היא רק עוד ועוד כלפי מטה. השופינג הזול, בדיוק בזמן למבצעי נובמבר, מעלה מחדש מחשבות על "גל ההתייקרויות" שהובטח לנו, ושאולי יקוזז על ידי הדולר הזול. היצואנים, ששער הדולר משפיע עליהם ישירות, מוטרדים במיוחד משער החליפין, אבל נראה שהירידה הארוכה והמתמשכת בערך הדולר איננה עניין זמני וחולף. אם בעבר הדולר נשק ל־5 שקלים (זוכרים את הדרישה לשכר מינימום של אלף דולר?), ובהמשך הפכו 4 שקלים לגבול התחתון שלו ואז הפסיקו להצמיד חוזי שכירות לערך הדולר – כעת נראה שהוא עלול לחצות כלפי מטה גם את הרף של שלושה שקלים, המחסום הפסיכולוגי החדש. מאז תחילת משבר הקורונה, הפדרל ריזרב האמריקני מציף את השוק בדולרים, ויחד עם שיעור הריבית הנמוכה הוא הוריד מאוד את ערכו של הדולר – מהלך שכעת מנסים שם לתקן.
אבל האמת היא שיותר משהדולר נחלש, השקל התחזק. השקל הישראלי הוא אחד המטבעות החזקים בעולם, ומאז תחילת השנה הוא רשם גידול של כארבעה אחוזים מול סל המטבעות הכולל. לא רק הדולר, גם האירו הגיע לאחרונה לשפל של עשרים שנה מול השקל, וכמוהו מטבעות אחרים. זהו תהליך המלווה אותנו בעשור האחרון, ועכשיו אנחנו רואים גל נוסף שמחזק אותו אף יותר.
ההסבר הבסיסי להתחזקות השקל הישראלי הוא העודף השוטף במאזן התשלומים של ישראל. בפשטות, אנחנו מייצאים הרבה יותר ממה שאנחנו מייבאים – וזה משפיע על שער המטבע. חברות ישראליות המייצאות לחו"ל מקבלות תשלום בדולרים, ובארץ הם מומרים לשקלים. היבואנים עושים את התהליך ההפוך: לוקחים שקלים, ממירים אותם לדולרים וקונים בהן סחורות בעולם. בעשור האחרון היצוא הישראלי מתחזק, בעיקר הודות לתעשיית ההייטק הישראלית שמייצאת שירותים לעולם כולו בקצב גדל והולך. ההתעצמות של מגזר ההייטק, ובתוכה האקזיטים של חברות ההזנק המצליחות, מכניסים לישראל הרבה מאוד דולרים, הרבה יותר ממה שיוצאים ממנה. המציאות הזו יוצרת היצע גבוה של דולרים, וכך מחירם בשקלים יורד.
במקום לשמור על שער דולר גבוה באופן מלאכותי, הממשלה יכולה למצוא דרכים אחרות לסייע לתעשיינים באופן ממוקד, ולא לכלל היצואנים – שחלקם לא ממש זקוק לסיוע
זהו כמובן תהליך חיובי, אשר מצביע על חוזקה של הכלכלה הישראלית, שבא לידי ביטוי גם בהתחזקות המטבע שלה. מהתהליך הזה נהנים היבואנים, שקונים בדולרים ששווים עכשיו פחות, ומוכרים בשקלים ששווים עכשיו יותר – מה שמגדיל את רווחיהם. נהנים ממנו גם הצרכנים, מכיוון שהירידה בשער הדולר מורידה את מחיריהם של מוצרים רבים, והופכת את הרכישות מאתרים בחו"ל למשתלמות יותר.
מי שכאמור נהנה פחות הם היצואנים: אלה מקבלים תשלום בדולרים, אבל צריכים לשלם משכורות והוצאות בשקלים, מה ששוחק את הרווחיות שלהם. זו הסיבה שהתאחדות התעשיינים מזדעקת בכל פעם שהדולר יורד בעשירית האחוז, ובמיוחד כשהוא מגיע לשפל של 25 שנים. "מה שהקורונה לא עשתה, הווריאנט הדולרי יעשה. יצואנים בכל מגזרי התעשייה, וגם בהייטק, מתחילים לייצא בלי רווח או בהפסד", אמר רון תומר, יו"ר התאחדות התעשיינים, בכנס חירום שהתקיים בשבוע שעבר. "כשזה יתפוצץ, זה יתפוצץ לכולנו בפנים".
בהקשר הזה אפשר להבחין בין יצואני הסחורות, אלה שמייצרים במפעלי תעשייה ומייצאים את מוצריהם דרך הים או האוויר; ובין יצואני השירותים, לרוב חברות הייטק המייצאות שירותי אבטחת מידע או שירותי תוכנה למיניהם. שניהם סובלים משער הדולר הנמוך, אבל התעשיינים נדרשים להתמודד גם עם התייקרות בחומרי גלם, עליית מחירי השינוע הימי, ומחסור בידיים עובדות והתייקרות כוח העבודה. כל אלה מייצרים להם אתגר גדול, ולחלקם זהו ההבדל בין רווח נמוך מאוד להפסד. יצוא הסחורות הישראלי נמצא כבר עשור במצב סטטי, בניגוד ליצוא השירותים ובתוכו מגזר ההייטק שצומח בקצב גבוה.
התחזקות השקל מתרחשת אף שבמהלך השנים הללו בנק ישראל רכש כמויות אדירות של דולרים. בנק ישראל קונה דולרים כדי להחליש את השקל, לשמור על ערך הדולר בטווח מסוים ולסייע ליצואנים הישראלים להימנע מהשחיקה ברווחים. רק בשנה האחרונה, נכון לסוף אוקטובר, רכש בנק ישראל יותר מ־30 מיליארד דולרים, ובכך השלים את תוכנית הרכישות שעליה הכריז בינואר האחרון. הרכישות הללו מנסות למעשה לקזז את הפער בין היבוא ליצוא, והן נעשות בהיקפים עצומים שהביאו את ישראל לשיא באחזקת יתרות המט"ח שלה.
יתרות המט"ח של בנק ישראל הגיעו בסוף אוקטובר ל־207 מיליארד דולר, המהווים כ־47% מהתמ"ג. אלה החזקות חריגות ביחס למדינות אחרות עם תמ"ג דומה, והן גבוהות גם בהשוואה היסטורית למה שהיה נהוג בישראל – עניין שזכה להתייחסות גם מצד מבקר המדינה. בנק ישראל נמצא בחריגה מהטווח שהוא עצמו הגדיר כרצוי, טווח שעומד על 70 עד 110 מיליארד דולר. על פי מבקר המדינה, חריגה כזו מגדילה את הסיכון לפגיעה במוניטין של הבנק. בנק ישראל משקיע את הר הדולרים הזה במניות ובאיגרות חוב, המניבות לו תשואה שמצטרפת ליתרות המט"ח.
מסחורות לשירותים
הירידה העכשווית בשער הדולר נובעת מכמה סיבות, הקשורות לגורמים מקומיים. "מה שקורה עכשיו זה שכלכלת ישראל מתנהלת היטב. נתוני הגירעון נמוכים מהצפוי, והצמיחה גבוהה", אומר לנו קובי לוי, ראש תחום אסטרטגיית שווקים בלאומי שוקי הון. "זה נובע מכך שנקודת הפתיחה שלנו בכניסה למשבר הקורונה הייתה טובה מזו של העולם המערבי, והפעילות הכלכלית התאוששה במהירות בזכות ההייטק. מי שמייצר את העודף הזה הוא תעשיית ההייטק, שצמחה בקצב מואץ בשנה האחרונה בגלל צריכה מקוונת שגדלה ודיגיטציה מוגברת".
אחת הסיבות הנוספות לחוזקו של השקל הוא תגליות הגז המקומיות, מוסיף לוי. גילוי הגז הפך את ישראל לעצמאית אנרגטית, ולתלויה פחות ביבוא נפט מהעולם. אירופה מתמודדת עם משבר אנרגיה, ויבוא נפט וגז עולה לה ממון רב. היכולת של ישראל להחזיק את עצמה מבחינה אנרגטית הופכת אותנו לפחות תלויים ביבוא ופחות מושפעים מהעלייה במחירי האנרגיה בעולם.
בנוסף, שער הדולר ירד בשנה האחרונה בגלל מכירה נרחבת של דולרים על ידי הגופים המוסדיים (חברות הפנסיה ובתי ההשקעות). הגופים הללו, שמנהלים את הפנסיות של כולנו, מחזיקים נכסים וניירות ערך בשווי מיליארדי דולרים בשווקים מחוץ לישראל, הנסחרים במטבע חוץ. בשנה האחרונה הם העדיפו לצמצם את החשיפה שלהם למטבע חוץ, ומכרו כמויות גדולות ממנו. זה הגדיל עוד את היצע הדולר, והוסיף למגמת התחזקות השקל.
"עכשיו השאלה היא מה בנק ישראל מתכנן לעשות", אומר לוי. "בשנתיים האחרונות הייתה הזרמה מסיבית של כספים בכל העולם כדי לתמוך במשק במשבר הקורונה. בשבועות האחרונים אנחנו רואים הפחתה במקומות כמו ארה"ב, ניו־זילנד, בריטניה. מתחילים להדק את הסביבה המוניטרית, ולמדיניות הזאת יש השפעה על שער החליפין. זה תלוי גם באינפלציה שעולה עכשיו בעולם, ותשפיע על ההחלטות של הבנקים המרכזיים".
בנק ישראל לא מדווח על הכוונות שלו, אבל נראה שהוא כבר לא הכתובת המרכזית ליצואנים, כאמור בעיקר יצואני הייטק, שאינם זקוקים לתמיכה בדמות רכישה מסיבית של דולרים בידי הבנק המרכזי. נגיד בנק ישראל אמיר ירון אמר בשבוע שעבר כי "התוכנית לרכישת מט"ח בהיקף של 30 מיליארדי דולר הייתה תוכנית חריגה לזמנים חריגים", ושמר לבנק את האפשרות להמשיך ולקנות דולרים גם מעבר ל־30 מיליארד, "בהתאם למצב המשק ולהמשך הפעילות הכלכלית". אבל הנגיד הוסיף כי בראייה ארוכת הטווח של הבנק הוא מאפשר לכלכלה הישראלית להסתגל למעבר ממשק המבוסס על ייצור סחורות למשק מוטה־שירותים, כפי שהמגמות של יצוא הסחורות והשירותים מראות כבר עכשיו.
ייתכן שזהו איתות של בנק ישראל כי הזמנים טובים, הכלכלה משגשגת, יש גידול ביצוא וזרם השקעות גבוה. משכך כבר אי אפשר להיאבק בשקל החזק, שבסופו של דבר הוא גם ביטוי לכלכלה החזקה. עד כה היה בנק ישראל הכוח הממתן החזק ביותר של שער הדולר, אבל ייתכן שבולמוס קניות הדולרים שלו מתקרב לסיומו, והתעשיינים המייצאים המקומיים צריכים למצוא פטרון אחר. במקום לשמור על שער דולר גבוה באופן מלאכותי, הממשלה יכולה למצוא דרכים אחרות לסייע לתעשיינים באופן ממוקד, ולא לכלל היצואנים שחלקם לא ממש זקוק לסיוע.
הירידה בערך הדולר היא גם גורם שמסייע למשק להישאר בתוך טווח האינפלציה, ולקזז את עליית המחירים שנובעת מההתייקרות העולמית של חומרי הגלם והשינוע. היבוא מתייקר מצד אחד בגלל עלויות גבוהות של אוניות, מכולות וחומרי גלם – מפלסטיק ועד פלדה – אבל הירידה בערך הדולר מוזילה אותו מהצד השני, כך שהמחירים נותרים קרובים לשיעורם הנוכחי. ייתכן שגם זה שיקול מבחינת בנק ישראל, שיקול שמשפיע על הכיס של כולנו.
מופע שנות השמונים
בסערת התקציב, כמעט עברה מתחת לרדאר ההודעה על "עסקת חבילה" במשק. הכלכלה הישראלית שמעה את הבשורה על העלאת שכר המינימום ותוספת יום חופשה שנתי לעובדים, והמשיכה הלאה כאילו לא קרה דבר. ההודעה על עסקת החבילה התקיימה במסיבת עיתונאים שכללה חמישה דוברים: שר האוצר, נגיד בנק ישראל, יו"ר ההסתדרות ושני נציגי מעסיקים – רון תומר ודובי אמיתי. "מאז שחתמנו על עסקת החבילה הקודמת, בין יצחק מודעי לישראל קיסר, עברו 37 שנים", אמר אביגדור ליברמן. "כנראה שזה דבר לא פשוט אם לקח לנו 37 שנה לחזור על החתימה הזו. היום אנחנו יודעים כמה הייתה חשובה עסקת החבילה אז".
לא בטוח שזוהי אכן עסקת החבילה הראשונה מאז 1984, מכיוון שהצהרות על "עסקת חבילה" נשמעו גם אצל עמיר פרץ ויובל שטייניץ, אבל מה שבטוח הוא שהקונספט הזה אכן היה צריך להישאר בשנות השמונים, כמו קפולסקי, כמו הפאוץ'. עצם הרעיון ששלושה אנשים יכולים להיכנס לחדר אחד ולסגור הסכמות הנוגעות לכלל המשק הישראלי, הוא רעיון מהעולם המפא"יניקי, שבו את כלל המעסיקים ייצג ארגון אחד, כלל העובדים יוצגו על ידי ההסתדרות, ושר האוצר ניהל באופן ריכוזי חלק ניכר מהכלכלה. בעולם גלובלי, שהולך ונהיה יותר ויותר פתוח ומבוזר – אין כבר ארגונים כאלה.
כשנחתמה עסקת החבילה ההיא, בין שר האוצר מודעי למזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר, ההסתדרות ייצגה כ־80% מהעובדים, ובישראל כמעט לא היה יבוא, ומעט מאוד יצוא. היום שיעור העובדים המאוגדים בישראל עומד על פחות מ־30%, וארנון בר־דוד לא הצליח להביא לעסקה את יפה בן־דויד, המייצגת את המורים בבתי הספר היסודיים, קל וחומר שאינו יכול לייצג את כלל העובדים שאינם מיוצגים. ספק אם גם ארגוני המעסיקים מייצגים נכוחה את האינטרסים של כלל העסקים בישראל.
גם מבחינת התוכן, הניסיון להשוות את העסקה הנוכחית לעסקת החבילה ההיא לא באמת עומד במבחן המציאות. התוכנית ההיא הייתה הבסיס לתוכנית הייצוב ששינתה את פני המשק הישראלי. היא קיצצה בלי רחם במשרדי הממשלה, בתקציביהם ובעובדיהם, פתחה את המשק הישראלי ושמה קץ לגירעונות הגבוהים של הממשלה שיצרו היפר־אינפלציה מואצת. עסקת החבילה הנוכחית הביאה להקפאת שכר של עובדי המגזר הציבורי לשנה אחת, בתמורה להעלאה של מאה שקלים בשכר המינימום בשנה.
רק לפני שנה דיברו במשרד האוצר על "כניסה מתחת לאלונקה", ועל קיצוץ בשכרם של עובדי המגזר הציבורי. אלה התחלפו בקול ענות חלושה של "הקפאת שכר", שבפועל היא אך ורק הסכמה של יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד להמתין שנה אחת לפני שהוא מקבל את העלאות השכר שמעניינות אותו באמת – אלה של עובדי המגזר הציבורי. ההסתדרות מייצגת את העובדים השבעים, המסודרים, בעלי הקביעות. בעובדים החלשים היא מתעניינת הרבה פחות. העלאת השכר המינימום היא רק אצטלה – הדרישות האמיתיות של יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד בוא יבואו. הסכם המסגרת שייחתם בשנה הבאה אולי ישולם ב־2023, אבל יכלול, אפשר לנחש, גם תוספות רטרואקטיביות ל־2022. הפחתות שכר, התייעלות, כניסה מתחת לאלונקה – כל אלה לא יגיעו, אפילו לנוכח משבר קורונה כמו שעבר עלינו. תוכניות ההתייעלות שהיו אמורות להיות חלק מעסקת החבילה והסתכמו גם הן בהסכמות על גמישות ניהולית ועבודה מהבית, נזנחו כולן לטובת שנה אחת של שקט.
מדינת ישראל מנהלת משק פתוח עם הרבה מאוד אינטרסים מגוונים. במקום לסגור עסקאות בחדרים סגורים ולהכריז עליהן במסיבות עיתונאים חגיגיות, הממשלה צריכה לאפשר כמה שיותר חופש פעולה לכלל השחקנים – העובדים, המעסיקים, החברות, היבואנים והיצואנים, ולהניח להם לקבוע את נקודות ההסכמה שלהם כמה שיותר קרוב לצרכים שלהם. התקדמנו מאז שנות השמונים.
