רבים ממי שביקרו השבוע במרכולים כבר הספיקו להרגיש בכיס את הגזרות החדשות שהטיל עלינו שר האוצר במסגרת התקציב החדש וחוק ההסדרים. מחירי כלי הפלסטיק החד־פעמיים וכוסות השתייה החמה כמעט הכפילו את עצמם, והם מצטרפים לעליות מחירים נוספות בתחומים רבים, בהם המשקאות הממותקים בעוד חודש וחצי.
כן, יש גם רפורמות שנועדו להוזיל מחירים כמו רפורמת היבוא, או העלאת שכר המינימום שנועדה לסייע לחלשים, אבל בניגוד לגזרות שפוגעות לנו בכיס ושאותן אנחנו פורעים מיד ובמזומן, לשינויים החיוביים נצטרך לחכות. כך, השלב הראשון והחלקי של רפורמת היבוא ייכנס לתוקף רק באמצע השנה הבאה, והעלאת שכר המינימום תתפרס על פני חמש שנים, כשהפעימה הראשונה, בסכום זעום של 100 שקל, תיכנס לתוקף רק באפריל 2022. ממש כמו בפרסומת לרכבת של גוש דן – קשה עכשיו, הקלה? רק אחר כך.
עד לאחרונה ניסו להציג גם את הרפורמה בכשרות ככזו שתוזיל לנו מחירים. לפי ההבטחות וההצהרות שפוזרו בחודשים האחרונים, יישום הרפורמה יחסוך לצרכנים מאות מיליוני שקלים בשנה – ממזון ומשקאות ועד חופשות ומלונות, שכורעים תחת הנטל הכספי של ההשגחה. הטענות הללו דעכו בינתיים, וגורמי המקצוע הכלכליים נשמעים כעת ספקנים במיוחד. גם אלו שמצדיקים את המהלך, ממש לא בטוחים שמדובר ברווח כלכלי.
נניח בצד את הפן ההלכתי, שסביבו ניטש ויכוח נפרד, ונתמקד בצד הכלכלי ובכיס של הצרכן. הנקודה הזו חשובה, מכיוון שבמהלך השנים חוזרת ונשמעת הטענה שלפיה הכשרות היא אחד הגורמים העיקריים ליוקר המחיה. שמעתי אפילו טענה שלפיה ההוצאה של חברות מסוימות על כשרות היא מהגבוהות ביותר מתוך שלל הוצאותיהן.
את הסיסמאות הללו הוביל בעבר, בין השאר, יו"ר שינוי טומי לפיד, והמשיך אותה בנו, שר החוץ הנוכחי. על רקע הרפורמה בתחום היא שבה והושמעה לאחרונה מפי חברי כנסת, מובילי דעת קהל ו"מומחים" שונים. אולם ככל שבוחנים את המציאות ומתעמקים בנתונים, מבינים עד כמה הטענה הזו מגוחכת ומשוללת כל יסוד. הנה שלוש נקודות למחשבה בעניין הזה.
1. כל מי שביקר בשנים האחרונות בחו"ל או נחשף לאתרי הקניות המקוונים, גילה בקלות את פערי המחירים האדירים בין מוצרי צריכה שונים הנרכשים בארץ ובין מקביליהם בחו"ל. רובם המוחלט אינם מוצרי מזון, כך שהפערים הללו אינם קשורים כמובן לכשרות, אלא לקופונים השמנים שגוזרים חלק מהיבואנים, להיעדר תחרותיות, לחשש מתיאום מחירים (כפי שנוכחנו לראות השבוע) לקיומם של מונופולים גם בתחום היבוא, לדרישות תקינה שיוצרות "צוואר בקבוק" ולמחדלים נוספים.
דו"ח מבקר המדינה ממאי האחרון, אישש את מה שכל ישראלי מרגיש בקופה בסופר: מחירי המזון בארץ גבוהים ב־30% מכפי שהיו אמורים להיות, וב־51% מהמחירים באיחוד האירופי. המבקר הדגיש שהסיבה לכך היא הריכוזיות והמונופולים במשק. הפחתות המכסים אינן מגיעות לכיסם של הצרכנים, והחסמים הבירוקרטיים עדיין גבוהים. ענייני כשרות לא הוזכרו אפילו במילה.
חברות המזון מוציאות מאות מיליונים על פרסום כי הן מאמינות שזה משתלם להן. כך גם בתחום הכשרות, אם כי בעלות זניחה ללא השוואה
2. כלל אצבע שנכון לרוב החברות הוא שההוצאה הגבוהה ביותר של חברה היא השכר, והבאה בתור היא שיווק ופרסום. לפי נתוני "יפעת בקרת פרסום", בשנת 2018, לדוגמה, הוציאו ארבע חברות מזון – שטראוס, תנובה, קוקה־קולה ואוסם – סכום של 317 מיליון שקל על פרסום (אגב, על פרסום במגזר החרדי הוציאו אותן חברות באותה שנה 27 מיליון שקל בלבד). סכום זה מתייחס כאמור לארבע יצרניות מזון בלבד.
גם אם לחלקכם אין טלוויזיה, אתם לא צופים בפרסומות ואין לכם מושג איזה קמפיין רץ כעת ועלה עשרות מיליוני שקלים לחברה, אתם עדיין משלמים את מחירו של זמן המסך בערוצי הטלוויזיה השונים, את המשכורות לשחקנים ולשחקניות שמשתתפים בהפקה ואת סכומי הכסף הגדולים לחברות הפרסום. ההוצאה האדירה הזו מגולמת היטב במעדן, בחטיף ובכוס המשקה שאתם מכניסים לפה. החברות הללו מוציאות מאות מיליונים על פרסום כי הן מאמינות (או שמשרדי הפרסום הצליחו לשכנע אותן) שזה משתלם להן. כך גם בתחום הכשרות, אם כי בהבדל אחד: בעניין העלות אין בכלל מה להשוות – היא הרבה יותר זניחה.
3. הכשרות גורמת לייקור דרמטי של האירוח ובתי המלון בארץ? אם זה המצב, היה אפשר לצפות שבתי מלון בישראל שאינם כשרים (אין הרבה כאלה, אבל הם קיימים), יהיו זולים באופן ניכר בהשוואה למלונות הכשרים בארץ, ושמחיריהם יהיו דומים למלונות אחרים בחו"ל. יתרה מכך: היה אפשר לצפות שמקומות אירוח שאינם מציעים ארוחות בכלל, כגון צימרים, יהיו זולים בהרבה. ובכן, כפי שאתם יכולים לנחש או לבדוק בעצמכם – זה ממש לא המצב. בנוסף, מחירי האירוח בארץ יקרים להחריד בהשוואה להיצע בחו"ל. אפשר להאשים את המיסים, ההיטלים, הארנונה הגבוהה, עונתיות, או סתם חמדנות ורצון להתעשר, אבל כשרות? זה לא מחזיק מים.
חוגגים על החוגגים
הציבור הישראלי מסתער על אתרי הקניות הבינלאומיים, על רקע חגי הרכישות של נובמבר. חגיגת הקניות הזו משמחת בעיקר את חברות האשראי, הבנקים וכל מי שנוגסים מהמיליארדים המתגלגלים, וחוגגים על גבי החוגגים בגביית עמלות. על פי בנק ישראל, בשנה האחרונה (בין יולי 2020 ליוני 2021) מספר העסקאות אונליין של ישראלים לרכישת מוצרים מחו"ל זינק פי שניים בהשוואה למספרם לפני פחות מארבע שנים. העסקאות הללו מהוות כבר כמעט 17% מתוך כלל העסקאות בכרטיסי האשראי.
הקניות הללו עולות לנו בעמלות, שבעצמן מטפסות בשנים האחרונות. עד שנת 2017 עמדו עמלות המרת המט"ח בכרטיסי האשראי של כאל על 2.5%, ומאז הן עלו ל־2.8%. ביולי 2019 העלתה ישראכרט את העמלה שהיא גובה מ־2.3% ל־2.7%, וביוני השנה היא הקפיצה אותה פעם נוספת ל־2.9%. מקס נשארה עם עמלה קבועה של 3%.
ככל שהיקפי הקניות בחו"ל עולים, כך תופחות ההכנסות מעמלות ההמרה של חברות האשראי והבנקים, שכבר כיום עומדות על מאות מיליוני שקלים בשנה. אז אם אתם פריקים של קניות בחו"ל מומלץ לברר; ישנם כרטיסי אשראי של מועדונים מסוימים, שמעניקים הנחה בעמלת ההמרה. לעיתים אתרי הסחר בחו"ל מציעים לשלם בשקלים (במקום בדולר או אירו). עמלת ההמרה שהם גובים במקרים הללו גבוהה יותר בדרך כלל, אבל יש גם יוצאים מן הכלל. שווה לבדוק.
