בשבוע שעבר טסתי. בעולם רגיל זו חוויה רגילה, אבל בעולם שאחרי הקורונה זו חוויה אקזוטית. אתם בטח שואלים את עצמכם באיזה יעד אקזוטי בחרתי – האם נסעתי לבטן־גב במלדיביים, לפגוש צבים בסיישל או להתענג על שייק מנגו בתאילנד. אז לא. טסתי ללילה באילת.
הזמינו אותי לכנס העיתונות, או כמו שאני קורא לו "כנס ששירן תעשה להם מקלחות לילה אחד, למה היא טוחנת אותי עם עבודת המבוגרים הרציניים שלה". שעה וחצי לפני הטיסה הגעתי לנתב"ג. ככה ביקשו ממני, אין לי מושג למה. נראה לי שפשוט התרגלו שם להודיע לאנשים להגיע שעה וחצי לפני הטיסה. מילא בטיסה לחו"ל – יש מזוודות ודרכונים ודיוטי פרי. אבל שעה וחצי לפני טיסה לאילת? לא הגיוני שזמן ההמתנה לטיסה אמור להיות ארוך יותר ממשך הטיסה. כנראה יש הסכם סודי בין חברות התעופה לבתי הקפה, שקובע שעל חברות התעופה לספק לבתי הקפה קהל זמין ומשועמם, שגם אם הוא לא ממש רעב יקנה איזה בורקס כי מה הוא יעשה עכשיו שעה וחצי.
יטבתה ז'ה טם
פעם היה יותר כיף לטוס לאילת. הטיסות יצאו משדה דב, שהיה כמו תחנת אוטובוס, בלי כל השואו־אוף של שדות תעופה. היית מגיע עשרים דקות לפני הטיסה, נכנס למבנה שנראה יותר כמו משרד הרישוי בחולון, עולה על מטוס ומגיע ישר ללב העיר. היום זה סיוט. זה מתחיל בכך שכדי לטוס לאילת אתה אשכרה מגיע לנתב"ג, ומיד מתעורר בך דיסוננס פנימי: מצד אחד אתה כל כך קרוב לטיסה לחו"ל, מצד שני – מיד מפנים אותך לטרמינל המצורעים הקטן ואומרים לך "חבוב, אתה לא חלק מהחוויה הזוהרת של הדרכון, לך בבקשה הצידה ותציג את תעודת הזהות שלך".
ועוד יותר פעם, היה יותר כיף לנסוע עם ההורים לאילת. הטיסה הייתה עסק לעשירים, ובכלל, החוויה המשפחתית של חופשה באילת לא הייתה מושלמת בלי להתעצבן יחד במשך שש שעות באוטו, ולנסות לא למות בעקיפות בכביש הערבה. איזו תקופה זו הייתה: הייתי יושב מאחור עם שני האחים, הולכים מכות, נרגעים קצת, הולכים שוב מכות וחוזר חלילה ונוגרה. ואני מדבר אתכם על תקופה שאבא שלי היה בטוח ששני הזמרים היחידים בארץ הם יזהר כהן ולאה לופטין, שתי מכונות להיטים ממש. אני מוכן להתערב שאין אדם בעולם ששמע את "אהבת סטרדיבריוס" של יזהר כהן יותר ממני, כולל יזהר כהן. אני מזמין אתכם להצטרף לחגיגה ולחפש את השיר ביוטיוב.
אני זוכר את העצירות שלנו ביטבתה. היינו קונים שוקו ואוכלים כריך גבינה בטמפרטורת השמש אחרי שחצה חצי מדינה. הקונספט הזה של יטבתה בדרך לאילת, זה משהו שאף פעם לא הבנתי. גם ככה הבטן שלך במצב רגיש אחרי ארבע וחצי שעות נסיעה במכונית עם מתלים של שנות התשעים, אתה בטוח שמה שחסר לה זה קצת שוקו? נו, שיהיה.
אבל היה קסם בנסיעות האלה עם אבא ואמא והאחים. הייתי ילד סקרן ששואל יותר מדי שאלות, ואבא שלי היה אבא שידע הכול וכשלא ידע המציא תשובות. בכל פעם שהיינו עוברים ליד איזה יישוב דרומי הוא היה מספר לי שהוא מכיר שם את יוסי שהיה איתו בגדנ"ע או את מוטי ששיחק איתו כדורסל. ואני הייתי יושב ומקשיב וחוטף מאחי הגדול, ונוסעים ונוסעים בכבישים של פעם הארוכים והחד־נתיביים, ואז הרגע הגדול מגיע, ובקו האופן מבצבץ איזה שפיץ של מלון, ועוד שפיץ, ואחרי כמה דקות אילת נפרשת לפניך, ולא משנה כמה הגוף שלך סובל ממכות ושוקו, אתה יודע שהרווחת בגופך שבוע של "א־ג־דו" בבריכה.
מסיבת עיתונאים
אחרי שעה וחצי עליתי למטוס, שהיה חצי ריק ולא היה בו שום אבא לשאול אותו שאלות סקרניות. הדיילת בכניסה למטוס דפקה לי מבט של "איך נתקעתי פה ולא בקו לניו־יורק", ואני החזרתי לה את אותו המבט בדיוק. התיישבתי, ואחרי רבע שעת המתנה המטוס המריא.
אף פעם לא סבלתי מפחד טיסות. אולי מפחד הוצאות על טיסות אבל לא מהטיסה עצמה. כלומר, יש לי טקסים קטנים, כמו למשל לא לחשוב בזמן הטיסה על דברים שאני מתכוון לעשות ביעד, כדי לא לגרום לנאחס ולהתרסק כמובן. יש לי גם "שמע ישראל" בהמראה ובנחיתה, ואני מקפיד לא לחגור כי אין לי שום כוונה שבמקרה של התרסקות יזהו אותי רק לפי הרגליים. שישקיעו בחיפוש של חצי הגוף השני.
אני גם לא מבין למה הדיילת מבקשת שנפתח את כיסוי החלון בהמראה ובנחיתה. האם אי פעם התרסק מטוס ובחקירה לאחר מכן התברר שזה היה יכול להימנע אילו הנוסע ב־F9 היה פותח את החלון בהמראה?
במושב מהצד השני של המעבר ישבה זמרת מפורסמת. לא הייתה לי קליטה בטלפון אז עשיתי מה שכל אדם נורמלי היה עושה, וצוֹתַתִּי לה ולשותפתה לטיסה. מתברר שהיא פחות בקטע של קורונה ושהיא מרגישה שדפקו אותה בתשלום על ההופעה האחרונה. רק מעדכן.
אחרי רבע שעת טיסה הקברניט הודיע שמתכוננים לנחיתה, ופתאום הבנתי כמה כיף היה פעם. תן לי לחטוף מכות מאחים שלי, לשאול שאלות את אבא ולשמוע יזהר כהן אינספור שעות. עדיף פי כמה מהחוויה הטכנית והרגילה מדי של לטוס חצי שעה ולהגיע לצד השני של הארץ. נחתנו בנמל התעופה רמון, שהוקם כי מישהו החליט שהחופשה באילת לא יקרה מספיק וצריך לשלם עוד שמונים שקל על מונית הלוך וחזור.
במשך 24 שעות ביליתי עם כל העיתונאים בארץ. זו חוויה די מרעננת, אגב, לפגוש בתור למרק בחדר האוכל את כל האנשים שאתה מלכלך עליהם בטוויטר. ואז חזרתי שוב לנמל התעופה רמון, בדרך הביתה. המראנו שוב בחזרה למקלחות של הילדים. עצמתי את העיניים, חשבתי על אבא, והקשבתי לחצי שעה של לאה לופטין. אחלה לאה לופטין.
