בתחילת החיים שאחרי הרצח, ניסיתי לשקר לעצמי וגם קצת לסביבה שלתאריכים מסוימים אין באמת חשיבות מבחינתי. ניסיתי לאמץ תודעה שלפיה אין הבדל בין ימים עם ערך סמלי לימים רגילים שלא קרה בהם דבר. השתדלתי בכוח לספר לעצמי שהרגשות והכאבים הם תוצאה מאולצת של החלטה ובחירה, שלא חייבות לקרות דווקא ביום או זמן מסוים, שהכול עניין של כמה יחס אני מקדישה לזמנים האלו, ובגדול – שאפשר לתזמן ולהגביל את התחושות הנלוות למועדים ואירועים.
אלא מה?
כפי שפתחתי, מדובר בשקר. שקר גס. כל כך גס, שבסופו של דבר כשהתאריך המיועד אכן מגיע הגרון שלי כואב כאילו תקוע בו שעון מעורר שמצלצל ומצלצל ומזכיר לי שהנה: התאריך ההוא הגיע והוא כאן כדי להישאר. כדי להכאיב וכדי להשאיר שובל של דמעות ודם בערבוביה. כדי שנוכחותו לא תתפספס חלילה ושלא אתן לו לעבור ללא יחס הולם.
אבל ביום ההולדת של רזיאל זה אחרת.
בשבוע הבא בעזרת השם נחגוג לרזיאל יום הולדת. אני יודעת, אני יודעת, רזיאל לא כאן וכבר ארבעה חורפים לא חוגג יום הולדת. אין עוגה ונרות, אין מתנה ואין טלפונים מכל חבריו לברכת יום הולדת שמח (מלבד אחד. דני, אין עליך בעולם, חבר אמת). אבל זה לא יפריע לנו לחגוג במקומו ולציין את הגעתו לגיל שלושים ושש.
אז איך חוגגים יום הולדת לאבא שהיה לו הכול ועכשיו הוא איננו?
מדי שנה כשמתקרב יום הולדתו אני נושמת עמוק, מכינה את עצמי למכה הכואבת שעומדת לנחות עליי ונערכת ליום מיוחד. בהגיע יום ההולדת אני מכנסת את הילדים, ויחד אנחנו מתחילים בארוחת בוקר שווה ומיד אחר כך נוסעים לפעילות חסד משפחתית במקום כלשהו בארץ.
פרס ניחומים
הרעיון נולד בשנה שאחרי הרצח. חשבתי אז כמה מדכא יום ההולדת של אדם שמת וכמה אירוני לציין את לידתו ו"התבגרותו" של אדם שככל הנראה יישאר צעיר לנצח.
אלא שאז חשבתי, יחד עם כמה חברות וחברים וגם עם ילדיי, שבעצם ביום הולדתו של רזיאל אני רוצה להראות את נוכחותו. להצדיק את קיומו ולתת מקום של כבוד לחיים שהוא חי.
זה לא היה קשה לבחור ביום של עשייה ושל פעילות התנדבותית כלשהי. היה די ברור, ממגוון התחומים שרזיאל התעסק בהם שאת תחום החסד הוא לוקח על עצמו בשופרא דשופרא.
לפעמים, בהגיע התאריך המטלטל הזה משהו בתוכי מבקש ללכת לישון. לקחת כדור שינה חזק ופשוט להירדם לאיזו תקופה אבל אז אני נזכרת בסיבה לכך שהחלטתי להפוך את היום הזה ליום שכולו חסד משפחתי
ואז התחילו האתגרים.
בשנה הראשונה זה עוד היה פשוט. לא הייתה קורונה, הילדים היו קטנים ולמצוא התנדבות בקרבת מקום לא דרש יותר מכמה טלפונים. אבל עם הזמן זה נעשה קשה יותר ויותר. בסופו של דבר מדובר (אני מודה) בילדים די מפונקים עם מעט מאוד תחומי עניין מחוץ לחוות־גלעד, והרבה מאוד תלונות – קר לי, חם לי, לא נוח לי. הם מתבגרים (שלא לומר מתבגרות) והוצאתם ממסגרת הלימודים צריכה להצדיק את עצמה. אם חלילה יתפקשש משהו ביום החופש הזה יש לצפות לקיתון של עצבים בסגנון “כבר היה עדיף ללמוד!"
הניסיונות להמציא את עצמנו מחדש, בכל שנה, בכל פעם במקום אחר שיהיה גם מעניין, גם תורם וגם כיף ומגבש, יחד עם הקורונה שדי סגרה את כל פעילויות ההתנדבות המגניבות, התבררו כמאמץ לא פשוט.
וכמובן, בל נשכח את הסיבה שלשמה התכנסנו, שמלווה את האירוע ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחה ושליחות ותחושת המילוי הרוחני הגדול המגיעה עם ההתנדבות והתרומה לחברה, לצד הריק העצום, הבור הענק הזה שביום כזה בולט בעומקו יותר ויותר, עם כל שנה שעוברת.
לפעמים אני מרגישה שאולי קצת הגזמתי, אולי לקחתי על עצמי משימה כבדה יותר ממה שאני מסוגלת לשאת.
לפעמים, בהגיע התאריך המטלטל הזה משהו בתוכי מבקש ללכת לישון. לקחת כדור שינה חזק ופשוט להירדם לאיזו תקופה (נגיד חודש וחצי ככה, שיכלול גם את יום ההולדת שלי וגם את האזכרה) ולקום אחר כך למציאות חדשה, שאין בה עימות עם הרגשות הכואבים שמתעוררים סביב תאריכים שנעוצים ביומן.
אבל אז אני נזכרת בסיבה לכך שהחלטתי להפוך את היום הזה ליום שכולו חסד משפחתי. אני נזכרת ברזיאל. בחיים הגדולים והעוצמתיים שהוא בחר לחיות, בחסד הרב שהספיק לעשות במעט שנותיו בעולם. אני שומעת את קולו הבטוח והיציב מבטיח לי שהמאמץ אכן שווה את זה. שאם נאזור את הכוחות הנפשיים והפיזיים, הם אכן יביאו עמם גם שכר כלשהו. מין פרס ניחומים על הבחירה בחיים לאחר המוות, שמתבטא בתחושת סיפוק ומשמעות וכמובן לתחושת הנוכחות שלו לצדנו, גם אם רק לרגע אחד.
אז השנה בחרנו לצאת להתנדבות בחקלאות בדרום הרחוק. ניקח תרמיל גדול ונארוז בו קצת חטיפים, קצת פירות, בקבוק מים גדול, את הכאב והעצב. ויחד עם כל הצידה הזו נצא לעוד יום שבו הזיכרון של רזיאל יהפוך לישות נוכחת וחיה אליה אנחנו כל כך מתגעגעים.
ולרגע אחד אולי נצליח, לשכוח כמה אנחנו חסרים.
