שבע שנות המתנה

אם יש דמות בהיסטוריה היהודית שאני מקנאה ממש בקור הרוח שלה זה יעקב אבינו. קצת מוזר שאני כותבת על אחד מאבות האומה, זה לא בדיוק הקטע שלי בטור הזה, אבל תחשבו על זה. בן אדם מגיע למקום, פוגש בחורה, מתאהב. הוא לומד שכדי להיות יכול לממש את האהבה הזו שלו הוא צריך לחכות, ויותר מזה, לעבוד, במשך שבע שנים. הוא מאוהב אז זה נראה לו אפשרי לחלוטין. במשך שבע שנים הוא קורע את עצמו כשהוא מחזיק בלב את הדד ליין הזה, את הרווח שבסוף ההמתנה. עוברות שבע שנים, שמוקדשות להתכווננות הזו, בסופן- החתונה. הוא כל כך נרגש שהוא לא רואה דבר בחתונה, לא שומע דבר, לא צבע המפיות ולא הלהקה, אולי אפילו לא הכלה. בבוקר הוא מתעורר ומגלה שהכל היה שקר, הוא קיבל את הכלה הלא נכונה. אז במקום להיכנס להתקף זעם ולשבור ללבן את הבית הוא מקבל את התנאי החדש, עוד שבע שנים, עוד עבודה, עוד המתנה.
בגיל שלושים ומשהו על כל התחלה של קשר יש משקל כל כך כבד, כי אם חיכיתי עשר שנים למצוא את האיש שלי יהיה נורא לגלות שזה לא האיש שלי גם הפעם ושההמתנה צריכה להימשך עוד. אולי זה שונה במשהו כי ליעקב היה דד ליין, שבע שנים ואז עוד שבע שנים. זה המון זמן אבל בסופו ניתן לראות באופק אהבה. הרווקות היא מין גוש זמן מתמרח שה' ברצונו מרחיב וברצונו מקצר. הייתי עושה כל כך הרבה בשביל לקבל דד ליין, מתי בטוח זה יקרה, מתי אפסיק להיות לבד. כי להשען על "אופקים" דמיוניים שזזים מדי פעם זה נורא. לחשוב שהנה עברו שבע השנים ואז בבום להבין שצריך לחכות עוד- זה נורא. תשאלו את יעקב.
אחותי היא האדם בחיים שלי שמחזיק עבורי באמונה שיש להמתנה סוף, שגם שבע השנים שלי יסתיימו מתישהו. לפני כמה חודשים אמרתי לה שאם הייתי יודעת שעוד חמש שנים האיש שלי כבר יהיה פה הייתי רגועה והיא אמרה שהיא יודעת את זה. שהיא יודעת בביטחון שעוד חמש שנים כבר אמצא אותו. ערערתי על דבריה, אמרתי שהיא לא יכולה לדעת מה יהיה בעתיד והיא התעקשה שהיא יודעת. אז קבענו התערבות לעוד חמש שנים על חופשה מפנקת של יומיים אליה נצא יחד. אם היא צודקת וכבר אמצא אותו, החופשה על חשבוני. ואם אני צודקת, ואי אפשר לדעת כלום, על חשבונה. קבענו תאריכים ואפילו סימנו אותם ביומן הגוגל שלנו. הרבה זמן לא רציתי ככה להפסיד בהתערבות.
לפני כמה ימים אחותי כתבה לי על הבוקר. היא שלחה לי תמונה מצחיקה של האחיינים וסיפרה לי שחלמה חלום. בחלום ליאור התקשר אליה ושאל אותה מה עדיף לקנות לי, באיזה צבע. "צבע של מה?" שאלתי אותה והיא לא לגמרי ידעה לענות. התשובה הברורה ריחפה בשתיקה בינינו. ידוע שאחותי קצת מכשפה, אבל הפעם אני זהירה עם האמונה שלי באינטואיציה שלה. רק לא לחשוב שההמתנה עומדת להסתיים ואז לקבל עליי תיק של עוד שבע שנים.