"אין לבנימין נתניהו אישור ללכת, הציבור לא ייתן לו", אמר השבוע העיתונאי אבישי בן־חיים בערוץ 13 בעקבות אישור התקציב. "גם אם היה רוצה לפרוש, המון העם לא מאשר לו". במשפט אחד הצליח בן־חיים לתמצת את המלכוד שמפלגת הליכוד נתונה בו.
הסיכויים שקואליציית נתניהו תוכל להרכיב ממשלה בבחירות הבאות אינם גבוהים; בארבע מערכות הבחירות האחרונות לא צלח הדבר בידיה, ואפילו עכשיו, בשיא מסע הדה־לגיטימציה לממשלת בנט־לפיד, לא מצליח נתניהו לגייס בסקרים את 61 המנדטים שיאפשרו לו לחזור לשלטון. מצד שני, האהבה וההערצה של תומכיו לא מאפשרות לאף אחד לקרוא לנתניהו להסיק מסקנות. ראשי הליכוד מבינים את המצב היטב, אבל ברור להם שמצביעי המפלגה לא יסלחו למי שיעז לקרוא תיגר על המנהיג. יולי אדלשטיין היה האחרון שספג את נחת זרועם. האחרים לא מעזים לצייץ.
נתניהו יכול כמובן להוציא את הליכוד מהמלכוד, ובכך גם את המדינה כולה, אבל בשלב הזה נראה שהוא לא באמת מסוגל לכך. קשה לו להסיק מסקנות ולפרוש בכבוד, ונראה שאין לו בעיה להשאיר אחריו אדמה חרוכה. אחרי ששרף את גוש הימין, הוא מצית עכשיו אש מחלוקת ושנאת חינם ששורפת את המדינה, ולא תנוח דעתו עד שישרוף גם את הליכוד. כך, באופן דיאלקטי, דווקא החיבוק הגדול שהוא מקבל מתומכי המפלגה הופך לקברו שלו עצמו ושל הליכוד.
בניתוח תהליכים היסטוריים ופוליטיים, משמעותו של המושג "דיאלקטיקה" הוא שההיסטוריה מתפתחת במאבק בין כוחות מנוגדים, ולעיתים ההתנגדות ליריב דווקא מחזקת ומעצימה אותו; לא פעם, פעולה פוליטית מתהפכת נגד הפועל עצמו ומביאה לתבוסתו. כשמתבוננים בתהליכים בפוליטיקה הישראלית בעת האחרונה, הדינמיקה הדיאלקטית השלטת ניכרת היטב לעין.
נתניהו הקפיד מאז ומתמיד לא לתת לאף אחד בסביבתו לסכן את מעמדו. לא רק שלא דאג לטפח יורש, אלא שהקפיד לכסח כל מי שצמח סביבו והיה יכול להסתמן ככזה. כך בליכוד עצמו וכך בכל מחנה הימין, זכרו לברכה. הפחד של נתניהו מכך שיידרש לפנות את מקומו לאחר היה אחד הכוחות העיקריים שהניעו את מהלכיו הפוליטיים, והסבר מספק לנקמנותו כלפי תומכיו, שותפיו ובעלי בריתו.
זה, ולא שום דבר אחר, הביא לנפילתו. שותפיו לשעבר ליברמן, סער, אלקין, גנץ, בנט, שקד ועוד, שהוא השתמש בהם ואז התכחש להם, חברו זה לזה והצליחו לעשות יחד מה שאף אחד מהם לא היה יכול לעשות לבד. הפחד של נתניהו מהיום שאחרי, הביא עליו את היום הזה.
נתניהו הוא גם מי שהכשיר את מנסור עבאס. אחרי שלוש מערכות בחירות שבהן לא הצליח לנצח את השמאל, בנה נתניהו אסטרטגיה פוליטית לניצחון במערכה הרביעית באמצעות שותפות עם עבאס ורע"ם. גם במקרה הזה, בתהליך דיאלקטי מובהק, הכשרתו של עבאס בידי נתניהו אפשרה את הקמת הקואליציה שהביאה לנפילתו.
ועוד: לנתניהו אחריות רבה לפיצול של ימינה ערב הבחירות. הוא תמך בנטישת סמוטריץ' את בנט ושקד, וייתכן מאוד שאף יזם אותה; הוא עזר לסמוטריץ' לייסד לעצמו מפלגה ולעבור את אחוז החסימה. גם המהלך הזה התהפך נגדו. לא זו בלבד שנתניהו שחרר את בנט מהתלות בסמוטריץ' ואפשר לו לנהל פוליטיקה ציונית־דתית עצמאית, אלא שלסירובו העיקש של סמוטריץ' לאשר תמיכה של רע"ם בהקמת ממשלת נתניהו היה תפקיד מכריע בנפילתו. סמוטריץ' לא היה יכול להתבצר בסירובו, לולא הפך אותו נתניהו לעצמאי פוליטית.
גם היום ברור שסירובו של נתניהו להסיק את המסקנות המתבקשות ולפרוש בכבוד הוא הדבק שמחזיק יחד את כל חלקי הקואליציה המורכבת שלפנינו. ככל שלא יניח לה וימשיך במסע הדה־לגיטימציה נגדה, הוא כנראה רק יחזק אותה, בניגוד לכוונתו. יש לקוות שהזמן וההרגל יעשו את שלהם, ושמתוך שלא לשמה ילמדו בקואליציה הזו לשתף פעולה בין ימין לשמאל גם לשמה.
חבל שבניגוד לפרוטוקול העדיפה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל לא להיפגש עם ראש האופוזיציה בנימין נתניהו בעת ביקורה האחרון בישראל. היא הייתה יכולה להוסיף לו הרבה מניסיונה האישי. מרקל ודאי הייתה מזכירה לו, מתוך דוגמה אישית, שחלק מגדולתו של מנהיג היא לדעת לפרוש בזמן, ושההתעקשות להיאחז בקרנות המזבח רק תקטין את יוקרת המורשת שהוא יותיר אחריו. וחבל, כי לנתניהו יש מורשת מכובדת להותיר.
