אקספרס של חצות (1978) נוסח ישראל 2021 אינו דבר מפתיע. יריית הפתיחה התרחשה כנראה לפני מספר שבועות אז הודיעה טורקיה כי נעצרו סוכני מוסד, או סייענים של המוסד, על אדמתה. הפרשה די גוועה, בעיקר כי ישראל לא ממש יצאה מכליה כדי לשתף פעולה עם האירוע שארגן ארדואן. אולי משום כך החלה המערכה השנייה על גבם השפוף של זוג ישראלים שקפצו לסוף שבוע באיסטנבול, והרי לכם פרשת נעמה יששכר מספר שתיים.
עדיין לא ידוע עד תום מה בדיוק רוצה השליט הטורקי המזדקן והחולה, איזה אתנן הוא מבקש וממי. האם הסיפור הוא זה של משא ומתן על שרוצים הטורקים מישראל, או אולי, וגם זו אפשרות סבירה, שהטורקים מעוניינים רק בהון הסימבולי של ישראל. כלומר, מינוף המעצר וה"בילד אפ" שנוצר בעקבותיו ובעקבות המעצרים שבוצעו שם לפני מספר שבועות לצורכי פנים.
בחירות קרובות וכלכלה מקרטעת הן סיבות אפשריות לעניין הזה, אבל ברור שלא מדובר בסרט חובבנים קצר אלא באחד ארוך ומורכב. זהו משבר מדיני רציני (ממש לא משפטי) ובשונה ממשבר נעמה יששכר הוא מתנהל עם מדינה שאין לה יחס ידידותי בסיסי לישראל, ובמציאות גיאו-אסטרטגית ופוליטית שונה. במזרח התיכון וכמובן גם בישראל.
טורקיה איננה הראשונה להעמיד את ישראל במבחן. קדמו לה במחצית השנה האחרונה שחקנים אחרים בשכונה המזרח תיכונית שאיננה נעימה במיוחד. הראשון היה אבו מאזן שניסה ליזום מהלך של בחירות כלליות מעל ראשה של ירושלים כדי להגיע לוושינגטון של ביידן. לאחר מכן היה זה חמאס שסיבך את ישראל בירי טילים מעזה לירושלים במבצע צבאי ברצועה ("שומר החומות"). בעקבותיו יצאו לרחובות גם הפורעים הערבים בערים המעורבות, ולאחר מכן הייתה זו איראן שהרימה ראש ובעטה בתחנוניו של הממשל הדמוקרטי בארה"ב לחדש את הסכם הגרעין שטראמפ יצא ממנו.
לאחר עשור של יציבות יחסית שבמהלכו שלטו ללא עוררין "אנשי העושר" שביקשו להפוך את האזור למרחב פחות אידיאולוגי ויותר פרגמטי וכלכלי, בולטים "אנשי הלבבות" המקדשים את פוליטיקת הזהויות הוותיקה המבקשים להשיב את עטרת האזור למקומה האידיאולוגי והקונפליקטואלי.
הבעיה של ישראל כפולה מאחר ושתי המעצמות האזוריות שייכות למחנה הקורא עליה תיגר: איראן מזה וטורקיה מזה, ובתווך ניכר חסרונם של גורמים המסוגלים לבלום את המגמות הללו. החיבור בין החולשה האמריקנית וצמצום מעורבות הממשל הנוכחי במזרח התיכון, צמצום נוכחותה של הפרדיגמה הכלכלית שהנדסה את סדר היום האזורי עד לא מכבר, והנסיבות הפוליטיות בישראל שאופיינו בחוסר יציבות עד להקמת הממשלה וגם לאחריה – הוא בעייתי ואינו מבשר טובות.
למעשה, זהו מבחן מדיני לא פשוט עבור ממשלת בנט־לפיד שברור מעל לכל ספק כי היא חסרה את הדימוי האסטרטגי החזק שהקרינו קודמותיה, בעיקר הודות לסגנונו הרביזיוניסטי התקיף של בנימין נתניהו (גם אם בפועל ננקטה גישה מדינית זהירה ונטולת סיכונים ממשיים). בנסיבות כאלה ברור שהאירוע הזה הופך לשעת מבחן שלא רק אזרחי ישראל מתבוננים עליה אלא גם שאר השחקנים האזוריים, הטובים ואלה שפחות.
מנקודת ראות זו, מבחנה של ישראל לא יהיה רק בהחזרת צמד הישראלים ארצה. זו כמובן תכלית ראויה וחשובה מאין כמותה, אך לצד זאת תידרש הפיכת הלימון ללימונדה. המפתח לכך יהיה כרוך ביכולת לייצר מול הסולטן המודרני מאיסטנבול מענה ותגובה נגדיים על מנת להחזיר לישראל את הדימוי האסטרטגי התקיף שלה, ולא רק מול טורקיה. חלופות למהלכי תגובה לא חסרות. האם יימצא האומץ להידרש להן? זו כבר שאלה אחרת.
