מכובדיי, לא מזמן סיימתי את תפקידי כיועץ לביטחון לאומי וכראש המטה לביטחון לאומי של ממשלת ישראל, לאחר ארבע שנות כהונה. נקראתי לתפקיד בשנת 2017, בשלהי כהונתי כראש המרחב הדרומי של השב"כ ולאחר קרוב לשלושים שנות שירות בארגון. התייצבתי בחרדת קודש, מתוך הכרה בכובד האחריות ובגודל האתגרים וההזדמנויות. בארבע שנות עבודתי הייתי עד לאירועים היסטוריים, שותף להתרחשויות בעוצמה ובאינטנסיביות שספק אם היו כמותן בעבר. זכיתי להכיר אנשים מצוינים, לראות את פניה היפות של ישראל, להשתתף בעיצוב מהלכי לחימה, ולחתום על הסכמי שלום.
ראיתי מקרוב מנהיגים, מפקדים, ראשי מערכות ומנהלים. כולם מעוררי השראה, אנשי חזון ומעש, חדורים בתחושת שליחות עמוקה, מודעים לכובד האחריות שההיסטוריה הטילה על כתפיהם לעתיד המדינה ולגורל הדורות הבאים. ראיתי אותם מנווטים ומובילים באמונה וביד רמה את המערכות החיוניות של המדינה, בשגרה, בשעות מבחן וברגעי שיא. אשרי העם שככה לו.
לאורך כהונתי לא הפסקתי להתרגש לשֵמע ביטויי ההערכה וההתפעלות כלפי מדינת ישראל, דבר יום ביומו, מפי ראשי מדינות, נשיאים, שרים ורוזנים. ראיתי, שמעתי ואמרתי בליבי: ישראל – אשר בך אתפאר. לעולם אהיה אסיר תודה על הזכות שנפלה בחלקי לשרת את המדינה, לפעול לחיזוק ביטחונה ולעשות לביצור מעמדה.
מוריי ורבותיי, בבואי לדבר על החיבור שבין ביטחון לאומי וחינוך, אני מבקש לפתוח בשאלה: מהו ביטחון לאומי? מקובל להגדיר "ביטחון לאומי" כנושא ש"עניינו הבטחת קיום האומה והגנה על האינטרסים החיוניים שלה". כל מילה במשפט הזה נושאת בחובה מטען כבד. אין כוונה, וגם לא די זמן, לפרוק אותו כאן בפניכם, אך זאת יש לומר: הדיון בביטחון הלאומי של מדינת ישראל מאז ימי הקמתה, עובר דרך שתי שאלות מרכזיות. האחת, כיצד מגינים על הקיום, והשנייה – לשם מה מתקיימים.
השאלה הראשונה – מה לעשות וכיצד לעשות לשם הגנה על הקיום – היא בעלת משמעויות מעשיות, ולכן זוכה בדרך כלל לדיון סדור ושיטתי, מקיף ומעמיק, עתיר ידע מקצועי, לקחים ומומחים. השאלה השנייה – לשם מה – נוגעת למישור הרעיוני ולתפיסה הערכית, והדיון בה, על פי רוב, נשאר פתוח.
אני פטור מלשכנע את היושבים כאן בחשיבות העיסוק במכלול השלם שעולה מתוך שתי השאלות. אילנות גבוהים רבים יש לי להיתלות בהם בקשר לכך, אולם חשובים וחדים במיוחד דבריו של דוד בן־גוריון, שהניח את היסודות לתפיסת הביטחון של ישראל והיה אחראי לעיצוב דמותם של צה"ל ומערכת הביטחון. וכך אמר: "כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם והתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר".
מרכיב הביטחון הוא תנאי הכרחי לקיומנו, אבל "בצבא בלבד לא יקום ביטחוננו. האומה היהודית אינה יחידה לאומית ומדינית בלבד, היא מגלמת בתוכה רצון רוחני־מוסרי ונושאת חזון היסטורי מאז הופיעה על בימת ההיסטוריה. אי אפשר להבין את ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו בכל התקופות ובכל הארצות – בלי להבין את ייחודה הרוחני והרעיוני של האומה היהודית".
לדידו של בן־גוריון, רוחו של העם והחוסן הרוחני שלו קריטיים לקיומו. כל האמצעים הצבאיים והכלכליים לא יעמדו לנו "אם לא תקום הרוח בעם" לעמוד ולהגן על חירותו וריבונותו. ומה נדרש, לשיטתו? "דרושה אהבה למולדת, זיקה לחזון הגאולה, אחווה ואחדות יהודית, הכרה עמוקה שיש על מה להילחם ועל מה למות".
כמה חדים וברורים הם הדברים. בלי גמגום והססנות, ללא התפלפלות, ובלי שמץ של התחכמות מילולית. לא נס ליחם ולא פג תוקפם. ההפך הוא הנכון; במיוחד בתקופה הזו עלינו לעסוק ביתר שאת בשאלות הזהות, הייעוד והחזון. בהן נמצאת התשובה לשאלה: ביטחון לאומי לשם מה. הם היסודות המחברים בין ביטחון לאומי וחינוך.
זה מוביל אותי לעניין הבא: חדות ובהירות במציאות מבלבלת. לא בדקתי זאת, אך נדמה לי שאחת המילים הנפוצות ביותר בשיח העכשווי היא "מורכבות", על הטיותיה. המצב מורכב, המציאות מורכבת, הסוגיות סבוכות ומורכבות. ואומנם כך הם הדברים: המציאות מורכבת, והמורכבות גדלה והולכת.
הישגי המדע, מהפכת המידע, הזינוק הטכנולוגי, לצד התפיסות המתקדמות בכל תחומי החיים, הביאו ברכה עצומה לאנושות, אך גם אתגרים לא פשוטים. תהליכים גלובליים ותמורות שעברו על החברה בישראל הפכו סוגיות שהיו סבוכות עוד קודם למורכבות לאין שיעור. הדברים אמורים במיוחד לגבי השאלות הגדולות: הזהות, החזון, האופן שבו אנו מביאים לביטוי את ייעודה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, שאלות נוספות שנוגעות לדרך, ואצל היהודי המאמין גם למקומן של האמונה, התורה והמצוות, בעידן הנוכחי.
אנו מבקשים בתפילותינו "חוננו מאיתך חוכמה, בינה ודעת", ותודה לא־ל גם נענים, כך לפחות אני מקווה. אך לא אחת אנו נאלצים להסכים עם קהלת כי "ברוב חוכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב". היצף המידע, הדעות והרעיונות לא בהכרח מביא מזור לשאלות הדור, ופעמים אף מעצים אותן, בכמות ובעומק. הסכנה העיקרית הטמונה במציאות הזו היא הבלבול: בהייה, תהייה ותעייה.
לחינוך תפקיד מרכזי בהסרת הבלבול, ביצירת בהירות בתוך המציאות המורכבת. מבלי לוותר על ריבוי הדעות, על ההתבוננות הרב־ממדית, על הדיון והפלפול – שהם נשמת אפו של חינוך – חיוני לספק הכוונה, שיטה, כלים. להיות מורה נבוכים, כשם ספרו הידוע של רבנו הרמב"ם. ככל שהמציאות מורכבת יותר, כך גובר הצורך בבהירות, בחדות, בצלילות.
כך בכל התחומים, ובמיוחד בשאלות היסוד שהזכרנו. אי אפשר להותירן עמומות, ולא יהיה זה נכון לעקוף אותן. ואם נודה על האמת, לא רק אצל הנוער המצוין במדינתנו, המשווע להכוונה – לא רק אצלו יתחדדו הדברים. "מכל מלמדיי השכלתי" – הווי אומר, גם במחנכים.
מדינת ישראל נאבקת כל העת בזירות רבות. אחד המאבקים, שהחיילים בו אינם בהכרח לובשי מדים והנשק העיקרי שלו הוא דיפלומטיה ומילים, הוא המאבק על האמת. הטענות המשמשות נגדנו מתחלפות ומשתנות, אך מטרתן אחת: ערעור על הלגיטימיות של המדינה, של מנגנוניה, של מהלכיה. ביטחוננו בצדקת דרכנו הוא תנאי להצלחת פעולותינו, כל פעולה. והוא תנאי הכרחי – גם אם לא מספיק – כדי לשכנע את האחרים בכך.
מול ההערות הביקורתיות הנשמעות כלפי ישראל מצד מוסדות וגורמים בינלאומיים, עלינו להישיר מבט ולומר: למדינת ישראל יש הצבא המוסרי ביותר בעולם. מדינת ישראל היא מדינת חוק, דמוקרטית. היא מחויבת ופועלת לכיבוד החוק הבינלאומי והערכים ההומניטריים. מחויבות זו נטועה באופייה, בערכיה, במוסדותיה ובמנגנוניה של המדינה. שורשיה נטועים בחינוך. אין מקום לכל התערבות שיפוטית חיצונית. מי שחרד באמת לערכים הומניטריים, לצדק ולדין הבינלאומי ייטיב לעשות אם יפנה את מרצו למקומות אחרים בעולמנו, שבהם באמת מתרחשות זוועות.
עוגן במים סוערים
מוריי ורבותיי, אבקש לחזור מהמרחב החיצוני אל הבית פנימה, ולעסוק בשאלה: מה מקומן של התורה והאמונה בחיינו כיום? השאלה הזו, בניסוחים שונים, נוכחת בחייו של היהודי המאמין, שומר התורה והמצוות, ומעסיקה לא מעט את מה שמכונה "הציבור הדתי". אך היא נוגעת לא רק להם. אנחנו חלק מהעולם הגלובלי ונתונים להשפעות תרבותיות של המערב הליברלי. בדור האחרון אנו חווים מעבר מחברה הגמונית לחברה רב־תרבותית, מחברה שממוקדת בממלכתיות ובַכּלל לחברה מופרטת ומבוזרת, ממדינת רווחה למדינה שמקדשת יעילות. כל אלה מאתגרים לא רק את הסולידריות בינינו, אלא גם את זהותנו המשותפת.
ה"תורה" במובן הרחב שלה, הכולל את המסורת והמורשת התרבותית של היהודים, היא עוגן במים הסוערים של טלטלת הזהות. זה נכון לא רק בעיני המאמינים, הרואים אותה כדבר ה', אלא גם בעיני חלקים אחרים בציבור, שרואים בה מסגרת המבטאת את ערכיהם של יהודים ובכך משרטטת את גבולות הזהות היהודית. ייתכן שגם לכך כיוון רבנו סעדיה גאון באומרו "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".
משדיברנו על מקומה של התורה בחיינו, אידרש ברשותכם, בזהירות ובענווה, למעמד לימוד התורה בזרם הדתי־לאומי. לפני שנים הציבו מנהיגי הציבור הזה את הצבא כיעד לנוער הדתי־לאומי. עברו שנים ויעד נוסף הוצב: עולם התקשורת. לשני היעדים האלה נוסף יעד: ההשתלבות בעמדות מפתח בהנהגת המדינה. להנהיג, להוביל, לפקד, להשפיע. באופן אישי לא רק שלא חלקתי על גישה זו, אלא שבמובנים מסוימים אני בעצמי כנראה תוצר שלה.
לדעתי, במקביל למגמה המבורכת הזו ראוי להגביר את ההשקעה ולחזק את מרכיבי העוצמה הרוחנית התורנית. עוצמה רוחנית נשענת לפני הכול על הנהגה רוחנית, תלמידי חכמים, לומדי תורה, חובשי ספסלי בית המדרש, ועל היחס שלנו אליהם. זה לא צריך לסתור את ההשקעה בלימודים הכמותיים, במדעי הטבע, הרוח, החברה, אך עלינו לשאוף, ברוח דברי חז"ל, "לברך בתורה תחילה".
בלי עוצמה רוחנית – לא יהיה קיום. היא השורש והמפתח לחיזוק האמונה, להטמעה עמוקה של הערכים בכל תחומי החיים, ולהבטחת ההמשכיות. עלינו להיות גאים בבני התורה, לעודד מצוינות תורנית, שקידה תורנית, עמקות תורנית. עלינו להיות גאים בלימוד התורה, כמאמר דוד המלך: "ואדברה בעדותיך נגד מלכים, ולא אבוש".
מאיר בן־שבת קיבל בוועידת החינוך את אות יקיר ישיבות ואולפנות בני עקיבא. נאומו לרגל קבלת האות הובא פה בקיצורים אחדים
