יהודי נתקע על אי בודד. שנים מאוחר יותר, כשהגיעו המחלצים הם גילו שהוא בנה שם שני בתי כנסת. "למה שניים?" הם שואלים. "אחד כדי שאוכל להתפלל בו, ואחד שבו כף רגלי לעולם לא תדרוך!". זו בדיחה נושנה, אבל משקפת מציאות מוכרת כמעט בכל יישוב בישראל, ועם זאת, יש מקומות בישראל בהם שני מניינים יכולים להתקיים בבניין אחד. בתפוצות תוכלו לראות גם מניינים מזרמים שונים המתקיימים בהבנה וכבוד תחת אותו גג.
כותל יש רק אחד. עזרות תפילה בכותל יכולות להיות יותר מאחת.
מתווה הכותל, שחזר לכותרות, הוא בדיוק הדוגמה לכך שכאשר יש רצון פוליטי – יש פתרון יצירתי גם לסוגיות הקשות ביותר של העם היהודי. זהו פתרון פשרה, המאפשר קיומן של עזרות שונות לסוגי מניינים שונים ומנהגי תפילה שונים. כדרכן של פשרות, הוא לא הפתרון שרצינו. הוא לא הפתרון שחלמנו עליו לאחר שנים של מאבק. אבל הוא פתרון של שלום.
יחד עם זאת, בימים האחרונים נשמעות זעקות חמס וגוועלד ממנהיגי הציבור החרדי והחרד"לי. אלה טוענים כי מדובר באסון לאומי וכי הדבר יוביל לאלימות ומריבה סביבה הכותל. הם מתעלמים מהעובדה שכבר בהווה מתנהלים עימותים קשים (ואף מסוכנים) בכל ראש חודש בעזרת נשים ובהזדמנויות רבות אחרות (דוגמת ט' באב) בעזרת ישראל. מתווה הכותל המונח על שולחנה של ממשלת ישראל מאפשר לכל אחד מהצדדים מקום נפרד. הוא פתרון לפילוג וההסתה, שנועד להרגיע את הרוחות ולא להבעירן.
כבר היום, ככל שהרחבה האורתודוקסית הולכת ומתחרדת, נמנעים ציבורים שלמים מלהגיע לכותל ולראות בו בית תפילה מתאים לצורכיהם. הטענה כאילו הציבור הישראלי רוצה לראות כך את הכותל אינה מתבססת על סקר בקרב הציבור הישראלי אלא על העובדה הפשוטה – לציבור הישראלי אין אפשרות בחירה. הרי אם נשות ישראל היו מאמינות בנחיצותה של המחיצה המפרידה בין הגברים העולים לתורה בעזרת גברים ובינן העומדות בעזרת הנשים – הן לא היו מתאמצות כל כך לטפס על כסאות הפלסטיק הרעועים במקום כדי לנסות ולראות את טקסי בר המצווה המתקיימים שם.
ניתן גם להניח שהנשים המבקרות בכותל היו מעדיפות שלא ירדפו אחריהם נשות משטרת הצניעות של הממונה על המקומות הקדושים עם פיסות בד שונות ומשונות. בכלל, עדיף היה שהכותל, המקום שמסמל יותר מהכול את שיבת העם היהודי לארצו, היה מקום של שלום, הכלה וכבוד ולא בית כנסת חרדי. טענות כאילו הרחבה ה"רגילה" היא פלורליסטית, מתעלמות מהעובדה שהפלורליזם הזה מתאפשר רק בגבולות האורתודוקסיה החרדית. כל סטייה מכך מטופלת ומשובשת בידי הקרן למורשת הכותל.
אם זה איננו פילוג, אינני יודעת פילוג מהו.
מתווה הכותל אינו הבעיה, הוא הפתרון. משלא השכלנו להכיל את המגוון של מנייני הזרמים ונשות הכותל ברחבות הצפוניות אין לנו אלא לאפשר את קיומה של עזרת ישראל כרחבה שבה יוכלו הקונסרבטיבים, הרפורמים וכל מי שהרחבות הצפוניות כבר לא מכילות אותם להגיע ולהתפלל בדרכם.
מתווה הכותל לא מצמצם את הרחבות הנפרדות. הוא לא מקטין את הכותל אלא מרחיב אותו, מרחיב את השורות ומאפשר ליותר יהודיות ויהודים להרגיש בבית. מתווה הכותל המכשיר עזרה נוספת שתהיה חלק מהמרחב הציבורי מגדיל את הקדושה של המקום והוא פתרון טוב לעם ישראל ולמתפללים בכותל.
חשוב לזכור: אלה שצועקים היום בקול גדול נגד המתווה היו שותפים פעילים בגיבושו ואף הסכימו לו, מי בהרמת אצבע ומי בשתיקה. הפחד מאיבוד השליטה וההגמוניה על המקום, על מנהג המקום, ועל השליטה בעיקר בנשים המגיעות להתפלל הם שגורמים לאותם אנשים לצעוק בקול גדול.
מגוון בתי כנסת היא מציאות המתקיימת בהמון ערים בישראל. תפילה משותפת הייתה קיימת בכותל המערבי עוד לפי הקמת המדינה, אנחנו כבר יודעים שגם אבני הכותל יכולות להכיל את המציאות הזו. כל שנותר הוא להתפלל ולפעול שהדבר גם יקרה במהרה בימינו.
הכותבת היא מנכ"לית התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) בישראל
