הברית ההיסטורית בין הליכוד לציונות הדתית – בין הימין החילוני והמסורתי לימין הדתי – שוקעת כבר שנתיים. זה החל בביקורת של אנשי הציונות הדתית על כך שראש הממשלה דאז בנימין נתניהו הוביל את המדינה לארבע מערכות בחירות רצופות, והגיע לשיא בהחלטת חלק מאנשי הציונות הדתית, בראשות נפתלי בנט, להעדיף שותפות רחבה עם מפלגות השמאל, ואף עם מפלגת רע"ם, על פני השותפות הוותיקה עם הליכוד. התוצאה, בין השאר, היא מתקפה חריפה של אנשי נתניהו על הציונות הדתית, שמתוארת בפיהם כבוגדנית ומתרפסת בפני אליטות השמאל.
רק השבוע היו למתקפה הזו שני ביטויים בוטים. עורך מדור הדעות בישראל היום, ד"ר איתן אורקיבי, כתב מאמר ב"הארץ" וחזר בו על הטענות שהוזכרו כאן כלפי הציונות הדתית, וזאת בתגובה למאמר של ישראל הראל שהציג את טענות הציונות הדתית כלפי נתניהו ותומכיו. ההתבטאות השנייה מעניינת במיוחד: ח"כ יום טוב כלפון מימינה תיאר שיחה שבה ניסה נתניהו לשכנע אותו להצביע נגד התקציב ולפרוש למעשה מן הקואליציה, כשהוא משתמש בין השאר בטיעון: "לציונות הדתית יש לב, אבל אין לה מוח".
איני יכול לדעת כמובן אם הציטוט אכן מדויק, אבל אין סיבה להניח שלא. מה גם שהמטאפורה הזו בהחלט נוחה דווקא למי שמבקש להסביר את עמדת הציונות הדתית כלפי נתניהו. בהיררכיה שבין המוח ללב, אני עצמי – ואני מקווה שכך אכן נוהגים גם חבריי בציונות הדתית – מעדיף את הלב על פני המוח. ליתר דיוק: אני מאמין שהלב הוא שצריך לכוון את ההכרעות, בעוד המוח צריך למצוא אחר כך את הדרכים הנכונות לממשן. הכרעות ערכיות הן עניין רגשי יותר מאשר שכלתני. לא תמיד קל להסביר אותן במונחים שכלתניים, ולכן חשוב שדווקא הלב יקבל אותן, והמוח ידאג למימושן.
זה בוודאי נכון להכרעות האישיות החשובות בחיים. למשל, מי שיבחרו בני זוג לפי שיקולים שכלתניים, סביר שלא יראו אושר רב בחיים. כך גם לגבי בחירת המקצוע לפי שיקולים כלכליים. הולדת ילדים וגידולם היא הכרעה אנטי־שכלתנית, לנוכח משאבי הזמן, האנרגיה והכסף הנובעים מההכרעה הזו (השיקול שיהיה מי שיטפל בי לעת זקנה הוא זניח; ממילא מקובל כיום שגם הילדים עצמם שוכרים מטפלים להוריהם הזקנים).
יתר על כן: דווקא בהכרעתה להתייצב מול נתניהו הציגה הציונות הדתית מופת של העדפת המוח על הלב. שהרי לב ההכרעה הזו היה העדפת האחריות הממלכתית על פני האינטרס המגזרי; קריעת השותפות הפוליטית שהייתה נוחה מאוד למחנה הציונות הדתית, לטובת האינטרס הלאומי של הפסקת שעבוד סדר היום של מדינה שלמה לצרכיו ולגחמותיו של אדם אחד. בהקשר הזה, דווקא העדפת האינטרס הפרטי והמגזרי היא הכרעה רגשית מובהקת – בדיוק כמו התינוק, שכולו אינסטינקטים רגשיים, ולכן לעולם יעדיף את האינטרס הפרטי על פני האחריות לחבריו או אחיו. מי שממקד את מבטו באחריות ארוכת הטווח לכלל הלאומי מעיד שהוא מעדיף, לפחות בהקשר הזה, את המוח על הלב.
כדאי גם לשים לב לאי סימטריה בין טענות הצדדים: לציונות הדתית אין טענה כלפי כלל מחנה הימין החילוני. הטענה ממוקדת באדם אחד, והמסר הברור הוא שאם הוא היה מסתלק מן הזירה הפוליטית, או לחלופין מפנים שהאינטרס הלאומי חשוב מהפרטי, לא הייתה שום בעיה לשיתוף פעולה. לעומת זאת, הימין החילוני, ובעיקר הליכודניקי (חלק מהימין החילוני, בראשות גדעון סער, הרי פרש מהליכוד בשל טענות דומות לאלו של הציונות הדתית), הוא שמטיל רפש במחנה חברתי שלם, בשמו של אדם אחד שנפגע מההכרעה של חלקים במחנה. אז מי כאן פועל רגשית ומי שכלתנית?
ההתבטאות המיוחסת לנתניהו חושפת לפיכך לא מיהו המחנה השכלתני ומי המחנה הרגשי, אלא מה נחשב מוח ומה נחשב לב בעיניו ובעיני תומכיו. קבלת אחריות ממלכתית היא מבחינתם הכרעה רגשית; הכרעה של יפי נפש רפי שכל, שאינם מבינים שהכרעה שכלתנית פירושה קידום מתוחכם ושיטתי של האינטרס האישי והמגזרי, ולעזאזל המחיר הלאומי. על כך צריכה הציונות הדתית לומר בגאווה: אשרינו שאנשי לב אנחנו, ולא רק אנשי מוח.
