נשיא המדינה יצחק הרצוג ראוי לתשואות על הצלחתו למנוע עימות אלים ברחבת הכותל ביום שישי שעבר, ראש חודש כסלו. פנייתו המוקדמת לח"כים הנוגעים בדבר מנעה מחזות קשים במקום הקדוש וההומה. אלא שהצלחתו של הרצוג זמנית בלבד. ללא פתרון של קבע המקובל על כל הצדדים, לא ירחק יום הפיצוץ.
מתווה כזה כבר גובש ואף אושר בממשלה בכהונתה של הכנסת ה־20, אך בהמשך הוקפא – ולא הופשר עד היום. לפי ההסכמות ההן הייתה אמורה להיווסד רחבת תפילה נוספת, דרומית לגשר המוגרבים, באזור שמתנהלת בו כיום "עזרת ישראל", אך במרחב גדול ונגיש הרבה יותר מהעזרה הנוכחית. הגוף המופקד על ניהולה היה אמור להיות מורכב מנציגי הזרם הקונסרבטיבי והזרם הרפורמי בישראל. החרדים כמובן הסתייגו, ובכל זאת אפשרו את אישור המתווה. מי שהכשיל אותו והביא לבסוף להקפאתו היו פעילים חרד"לים, בעיקר מארגון ליב"ה, שיצאו נגדו במסע תקשורתי ופוליטי. הרעש שעוררו בתקשורת החרדית אילץ את הח"כים החרדים לבלום את מימוש החלטת הממשלה, וכך הגענו הלום.
המתיחות הקבועה במקום הקדוש מדי ראש חודש מחייבת את מימוש מתווה הכותל, ובתנאי שהוא יחייב גם את מי שאינם אורתודוקסים
כעת, לנוכח המתיחות הגואה בסוגיה וסכנת ההתנגשות, מתבקש לשוב אל המתווה ההוא, על אף חסרונותיו. דווקא מי שמעוניין לשמור על אופייה האורתודוקסי של הרחבה הקיימת צריך לשאוף ליצירת חלופה למי שהאופי הזה אינו מתאים לו. ואולם, ההחלטה על חזרה להסכמות ההן חייבת לכלול תנאי ברור: העברת כל התפילות הלא אורתודוקסיות אל הרחבה החדשה, בהתאם למצוות השיר האמריקני על גדרות טובות שיוצרות שכנים טובים. המשך מעמדו של הכותל כאתר עלייה עממית לרגל מותנה בהפרדה מוחלטת בין חלקה האורתודוקסי של הרחבה לחלקה האחר. אם נשות הכותל יתעקשו להיאחז גם בעזרת הנשים הקיימת, ולא יוותרו על הזכות לקיים דווקא בה את תפילותיהן כמנהגן, יצא שכר מאבקן בהפסדו של עם ישראל כולו.
גיור נפיץ
לאחר אישורה הסופי של רפורמת הכשרות בשבוע שעבר, צפויה להתפרסם בקרוב טיוטת היוזמה החדשה של השר לשירותי הדת מתן כהנא: רפורמת הגיור. פעלתנותו של השר מרשימה, אך בצידה יש גם סיכונים. רפורמת הכשרות נסובה סביב שאלה מעשית: מהי הדרך היעילה ביותר לספק כשרות ברמה טובה לציבור רחב ככל האפשר. אבל רפורמת הגיור המסתמנת נוגעת בשאלות יסוד של הזהות היהודית והחברה הישראלית.
אכן, בשמיעה ראשונה גם רפורמת הגיור נדמית כעניין פורמלי. לפי הפרסומים, עיקרו של השינוי יהיה במתן סמכות גיור לרבני ערים, במקביל לסמכות הנתונה לרבנים הראשיים. החידוש מצטייר כקטן עוד יותר כשזוכרים שבעבר היה מקובל שרבני ערים מגיירים בבתי דין בראשותם, מכוח אישור שנתנו להם הרבנים הראשיים. בעשורים האחרונים שללה הרבנות הראשית מרבני הערים את הסמכות לגייר, כך שהצעת החוק בסך הכול מבקשת להשיב את שנלקח מהם.
אולם הצגה כזו של הרפורמה חוטאת לאמת. לכל העוסקים בנושא ברורה כשמש מטרת ביזור סמכות הגיור והענקתה לרבני הערים. העניין אינו רצון לתקן את הכשלים הטכניים של מערך הגיור הממלכתי, הפועל בחסות הרבנות הראשית. הטעם העיקרי להקמת מערכי גיור חלופיים הוא השאיפה לייצר חלופה לתקן ההלכתי של המערך הממלכתי, הנחשב מחמיר מדי לדעתם של המעוניינים ברפורמה. בין הסוגיות ההלכתיות השנויות במחלוקת אפשר למנות את טיב קבלת המצוות הנדרשת מגרים, את שאלת היחס המקל לגרים מ"זרע ישראל" ואת נושא גיור הקטנים. אישור הרפורמה יביא מיד ליצירת מסלול גיור מקביל, מקל יותר מבחינה הלכתית ומוכר מבחינה רשמית, ולשום גורם לא תהיה אפשרות לפקח עליו.
האם מדינת ישראל יכולה לכפות על מערכת שירותי הדת להכיר בגרים כיהודים אף שהרבנות הראשית, הסמכות ההלכתית העליונה במדינה, סבורה שגיורם אינו תקף? האם נכון ליצור מצב שבו יש שני סוגי גיורים, או יותר, וממילא גם כמה "סוגים" של יהודים? האם הענקת מעמד של יהודי למתגיירים שרוב רבני ישראל לא יכירו בהם כיהודים אינה בגדר "אונאת הגר", ותפגע במתגיירים הללו יותר משתסייע להם? ומנגד, איזה מענה אחר אפשר לתת לתופעת נישואי התערובת, המתרחבת בתוככי מדינת ישראל ופוגעת קשות בזהותה היהודית?
למרבה הצער, כל השאלות הללו, ושאלות נוספות שנובעות מרפורמת הגיור, לא זכו עד כה לדיון ציבורי רציני. חלף זאת הצדדים מתבצרים בעמדותיהם ומשמיעים את הסיסמאות הרגילות, בשעה שעתיד העם היהודי מונח על כפות המאזניים.
פקידים וארכיאולוגיה
שרת התחבורה מרב מיכאלי, דווח בימים האחרונים, מבקשת להדיח שניים מבכירי הדרג המקצועי במשרדה בעוון היותם אנשי ימין, ועוד מתנחלים רחמנא ליצלן. שוב מתברר שהבטחות ה"ריפוי" וה"שינוי" שקיבלנו עם הקמת ממשלת בנט־לפיד היו ריקות מתוכן. השניים מונו לתפקידם בידי השרה הקודמת, מירי רגב, והשרה הנוכחית מתעקשת להיפטר מהירושה הזו. לפובליציסט ימני כמוני יש פיתוי רב לתקוף אותה, אך אני מעדיף לנצל את האירוע, מרגיז ככל שיהיה, לדיון רחב יותר במצב שירות המדינה בישראל, או אם לדייק – מצבה של הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה.
בדמוקרטיות במערב מוכרים שני דגמים עיקריים של שירות ציבורי בכיר. הדגם הראשון הוא האירופי־בריטי, שהפקידות הבכירה בו היא א־פוליטית במוצהר. בכירי המערכת בשיטה הזאת אמורים לשרת במסירות כל שר, ולקדם באותו המרץ כל מדיניות, בתנאי שזו אינה מנוגדת לחוק. הדגם השני נהוג בארה"ב של אמריקה. בדמוקרטיה הוותיקה הזו מקובל שבכל פעם שמתחלפת מפלגת השלטון מתחלף יחד איתה כל הדרג המקצועי הבכיר, ועל הכיסאות מתיישבים אנשים חדשים המזוהים עם המפלגה שזכתה בשלטון ועם תפיסת עולמה.
יתרונותיו של כל דגם ברורים: הדגם הראשון מזכה אותנו בדרג מקצועי ותיק ויציב, שמכיר היטב את המערכות שתחת אחריותו ושומר על זיכרון ארגוני ארוך טווח. הדגם השני מאפשר לדרג הפוליטי ליישם את מדיניותו המוצהרת בעזרת אנשים המזדהים עמה. החסרונות מוכרים גם הם: מצד אחד יש סיכון שדרג מקצועי ותיק וחזק ינהל מדיניות עצמאית, ומנגד קיים החשש שהזהות הפוליטית תהפוך לקריטריון היחיד למינויים והמקצועיות תיזנח.
מה קורה בישראל? בכירי שירות המדינה ודאי ישיבו שיחד עם מורשת המנדט הבריטי אימצנו גם את אתוס השירות הציבורי הבריטי. הפקידים הבכירים שלנו הם משרתי ציבור נאמנים, המקדמים במסירות את מדיניותו של כל דרג נבחר, יהיה אשר יהיה. אך השטח מספר אחרת. במציאות הישראלית, הדרג הבכיר במשרדי הממשלה, מלבד משרות האמון הספורות, דומה לתל ארכיאולוגי.
השרים בישראל מעורבים לעומק במינויים במשרדיהם, ודואגים לשבץ אנשים כלבבם בתפקידים הבכירים שמתפנים בתקופת כהונתם. אולם כאשר השר עוזב את המשרד, האנשים שהוא מינה נותרים בתפקידיהם וממשיכים לעבוד גם תחת השרים הבאים בתור. וכך ניתן לזהות בעין מיומנת את השכבות הארכיאולוגיות של פקידי המשרד: מי מונה בתקופת השר פלוני ומי בזמנה של השרה אלמונית. שכבה על גבי שכבה מצטברים המינויים, חלקם לתקופות קצובות יחסית ואחרים עד לפרישה לגמלאות. הדרג המקצועי שהשר עובד איתו אינו באמת א־פוליטי, אלא ערבוביה של מינויים פוליטיים מתקופות שונות, שבחלקן השיוך הפוליטי של השר ומדיניותו היו שונים בתכלית. האם כך אפשר לקדם ביעילות את המדיניות שמתווה הדרג הנבחר? ספק רב.
למרבה הצער, השרה מיכאלי אינה מעוניינת ככל הנראה בהובלת מהלך רחב של דיון במצב הפקידות הבכירה במשרדי הממשלה. היא מעדיפה להתמקד בהדחה של שני המתנחלים ממשרדה, ולא בהצבת סימני שאלה על השיטה בכללותה. אולי משום שגם היא מקווה להותיר אחריה "שאריות" במשרד, ולהטביע באופן הזה את חותמה.
