אני בכיתה י', שיעור הכנה לחיי משפחה. המורה מבקשת אסוציאציות שלנו למילה "מין". על הלוח מופיעות המילים- "רומנטיקה", "ריגושים" וגם "פורנוגרפיה" ו"נשיקה ראשונה". ישבתי מתוחה בכיסא שלי והפחד שרף אותי מבפנים. גרנו כבר בעיר אחרת, רחוק מהתוקף, סוף סוף חוויתי בסיס של ביטחון בחיים שלי, ובכל זאת הלב שלי דפק במהירות שיא. אני זוכרת את הרגע הזה כמו היום – אזרתי את כל האומץ שמצאתי בליבי ובקול שלי, שאולי לא רעד כלפי חוץ אך שקשק מבפנים, החלטתי להוסיף אסוציאציה חדשה למעגל הדיון ואמרתי – "אלימות. מין קשור גם לאלימות".
הפחד הציף אותי כשהמתנתי לתגובה. למעשה, זרקתי חבל הצלה לכיוון העולם השפוי שיעזור לי למשות את עצמי ממערבולות האש והתהום אל חוף מבטחים. קחו לעצמכן רגע ודמיינו את עצמכן שם, במקומה של המורה, שבהפתעה גמורה קיבלה את התשובה הזאת. איך הייתן מגיבות? מה לדעתכן נכון לעשות? את השאלות האלו חשוב שנשאל את עצמנו. אם אתם עובדים עם נוער, אז בכל קבוצה של 40 חניכים או תלמידים יש לכם לפחות 5% של נפגעים מוחבאים היטב. ואם אתם עובדים עם בנים זה לא משנה בכלל, זאת אותה הסטטיסטיקה.
בכל מסגרת שבה סיפרתי את סיפורי ראיתי בעיניים של האנשים שמולי את מי שמזדהה איתי, שעבר את זה או עובר את זה עדיין. הם לא מעטים. 5 -10 בכל קבוצה בה הייתי. לעיתים אפילו יותר. לרוב הם ניגשים אליי בסוף ההרצאה ומוכיחים את מה שראיתי שם. חייבים לדעת איך להגיב, וחייבים, אבל ממש חייבים להטות אוזן, לשמוע. תלמידות בצהלי מספרות לי על דור חדש של מורות שלהן שידעו איך להגיב, שהושיטו להן יד וחבל הצלה.
המורה ההיא שלי, שהיא עבורי בין המחמיצות הגדולות, המכאיבות ביותר, דווקא כן קלטה שיש כאן משהו. אחרי השיעור היא חיפשה אותי ושאלה אותי למה התכוונתי כשאמרתי שמין קשור לאלימות. זה דווקא היה בסדר. מה שהיה לא בסדר, בכלל בכלל לא בסדר, זה שהיא שאלה אותי במסדרון, כשלצידי כל שאר החברות לכיתה. אני זוכרת את פרטי הפרטים של האירוע הזה כי הוא היה קו פרשת המים בעבורי. אני זוכרת את הבהלה, החרדה האיומה שתקפה אותי, את הרגלים הקרות וההתאבנות של הבטן, את הגרון המתכווץ והאישונים המורחבים באימה, ואני זוכרת גם את השקר שטיפס לו אל שפתיי רק כדי לצאת מזה. אמרתי לה שראיתי איזה סרט, כן, ראיתי סרט ששם היה מין והייתה אלימות. אני זוכרת את עיניה מתעכבות עליי. אני זוכרת את הרגע שבו היא נותנת לתשובה הזאת להניח את דעתה, ואיך אחרי עוד כמה מילים היא הסתובבה והמשיכה ללכת. משאירה אותי לבד ועם מסר חד משמעי חדש – העולם לא רוצה לשמוע. היא לא רוצה לשמוע. הניסיון לשתף אותה ולמצוא בעלת ברית איתה עלה לי בהשפלה נוספת, בדחייה, השתקה וטריקת דלת של העולם. היא השקיטה את המצפון שלה והפקירה אותי. זה עלה לי בשלושים שנות שתיקה.
ומה היה נכון לעשות? ליצור קשר אישי, ליצור חיבור ולבנות אמון. להושיט יד מעבר לאימה ולבדידות. להבין איזה אומץ לב כביר נדרש כדי לשתף במשהו, כמה זה מסוכן לנפש, כמה זה לא מובן מאליו. להיפגש פעם ועוד פעם, אחת על אחת. לדבר איתה בעדינות, לומר לה: "שמתי לב אלייך, ראיתי שאולי יש משהו שכדאי שלא תהיי לבד איתו". תנסו לא להיבהל כל כך בעצמכם, תנסו להכיל את הבהלה הפנימית של מי שמתפרק מבפנים. תניחו שזאת פעם ראשונה שהיא משתפת מישהו בעולם עם המשא הכבד הזה ונבחרתם להיות המישהו הזה שיישא איתה את האלונקה. שאו בכבוד ובגאון את המשא. וביחד. כל הזמן ביחד. להיעזר באנשי מקצוע, אבל זה לא פותר אתכן. אתן הקהילה שלנו. למדו אותנו על יחס אינטימי שלא קשור באלימות, על מפגש שיש בו רוך וחסד. תהיו אתם דוגמא לקשר של תמיכה לא מעשית, לא מקצועית, קשר של מעל ומעבר. תהיו אתם בעבורנו כל מה שהוא ההפך מאלימות.
