כל פעם זה מכה בנו מחדש. מישהו שהיה מוערך בציבור, שעמד בראש מפעלי התנדבות, שכתב עשרות ספרים (ועוד ספרי ילדים!) נחשף בערוותו. תחקיר עומק, איסוף מידע בדיסקרטיות מוחלטת במשך כמה שנים, בשביל לפוצץ את המוגלה הזו.
כל פעם שידיעה כזו עולה לכותרות אנחנו תופסות את הראש ותוהות בכעס- מה נסגר עם העולם שלנו? איך יכול להיות שסופר שנחשב כזה רגיש, שמכיר בצרות הקטנות של מוישי מכיתה ד' וקובי מכיתה ז', מתברר כאדם שפל? לא צריך להיות כבר בעל כוח פיזי בשביל לתפוס ילדים קטנים ביער. מספיק יערות הנפש הסבוכים. מספיק שמישהו חזק ממך מציע לך אוזן קשבת, כי הוא כותב ספרי ילדים והסיפור שלך מעניין אותו מאוד. מספיק שמישהו מציע לך עזרה גדולה שהארגון שהוא עומד בראשו יכול לספק לך. אני לא יודעת מה בדיוק קרה כאן בסיפור הזה, אבל אני נזכרת בביטוי: "אין עשן בלי אש". כנראה שמשהו שלא היה צריך לקרות קרה והאמון הציבורי הולך ונפגע.
אני לא מספיק מבינה את הפסיכולוגיה של זה שפוגע, איך זה מתגלגל בתוך חייו, ממה זה התחיל, אבל פעם אמר לי בכיר במכבי אש שלכל שריפת ענק היה רגע קטן בה אפשר היה לכבות אותה באמצעות כוס מים. כוס מים קטנה במוקד שמתחיל לבעור. ואולי זה התפקיד שלנו- לזהות בערות כשהן קטנות. לא להעלים מהן עין, כי בערה קטנה ורוח גדולה יכולים להיות הרי אסון. זה נשמע פשוט אבל זה מסובך מאוד. זה גורם לנו להסתובב עם חיישנים חשדניים וחרדתיים ואולי אפילו להימנע מקשרים חברתיים מסוימים מהפחד שתהיה שם הצתה ותתלקח אש לפני שנשים לב.
בסקר פייסבוקי לא מדעי בעליל, בקבוצת אימהות, ראיתי ששאלו לא מזמן- "האם את בתור אמא היית מסכימה להשאיר את הילדים שלך עם בייביסיטר בן?". כמעט כולן ענו שלא. שהן לא יכולות לסמוך על נער. כנראה שכדי לממן רישיון נהיגה ועוד הרפתקאות- הבנים שלנו יצטרכו לעבוד בעבודות של בנים: לבנות פרגולות, למכור ארבעת המינים, לעשות פרגיות על האש בבר מצוות. נעלבתי בשביל הבנים שלי, אבל הבנתי. אני אפילו שואלת את עצמי אם הייתי משאירה אותם עם נער נחמד ואני לא יודעת מה להגיד. אין לי בנות יש לי רק בנים וזה עושה אותי סופר רגישה לכל מיני נושאים שלא חשבתי שאתקל בהם בחיי כמו- סוגים שונים של נפצים ("לא ילדים, אני לא מרשה שום סוג, גם אם יש לו שם של חיה חמודה. ולא, טייגר זו לא חיה חמודה במציאות") וכמובן נושא הגברים כפוגעים. גברים הם הרי תמיד בחזקת פוגעים בפוטנציאל והם צריכים לעבוד קשה כדי להוכיח אחרת.
פעם, כשהקטן שלי היה בן תשעה חודשים, הוא ישב על השטיח עם תינוקת של חברה שלי. אנחנו פטפטנו והם בהו אחד בשנייה ומדי פעם שלחו יד לעקור איזו עין או למשוך קצת בשיער. הילדון שלי באיזשהו שלב נתן מכה לתינוקת של חברה שלי והיא אמרה לו: "זה לא יפה, לא עושים ככה לבת". בואו נגיד שהיא כבר לא כל כך חברה שלי… הבן שלי לא ידע שהוא בן. הוא גם לא ידע שהיא בת. הוא ידע לפתוח כף יד שמנמנה ולתת מכה למה שמולו, בין אם זה צעצוע חשמלי או פנים של תינוקת.
הרבה לפני זה הבנתי שלהיות אישה בעולם שלנו זה קשה מאד. אבל אז הבנתי שקשה גם להיות גבר. אולי אפילו צריך לתקן על זה ברכה בימינו: "שלא עשני גבר". אני לא בטוחה איך מוצאים את הקו הדק הזה בין לחנך אותם לגבריות שלהם שאליה הם נועדו, זו שהעולם ירוויח ממנה, שהנשים שלהם ירוויחו ממנה, לבין הצורך להתהלך עם עיני רדאר וכוס מים בהיכון- לשפוך על כל גילוי של אש זרה.
