שבוע לפני החתונה שלנו, נדב נסע להחזיר את ילדיו לגרושתו. כעבור שלוש שעות, הוא עדיין לא היה בבית.
כשהתקשרתי אליו, הוא נשמע נינוח מאד ובלי להתבלבל הוא אמר – "אויש ממוש, סליחה שהדאגתי אותך. אני פשוט יושב עם גרושתי והזמן טס. לא שמתי לב".
ניתקתי את השיחה.
"סליחה שהדאגתי אותך", הוא אמר.
אבל האם דאגתי? ממש לא! אני בכלל לא דואגת. אני במקום אחר, לא מוכר בכלל. לקח לי זמן לקלוט שאני, פשוט מקנאה. אני לא אישה קנאית או חרדתית מטבעי, או לפחות כך חשבתי עד אז… אני גם לא מעוניינת שהקשר שלהם יהיה סיוט לכל הנוגעים בדבר. להיפך. אז למה בכל זאת אני מקנאה?
מכיוון שאני משתדלת לחיות מתוך חיבור מקסימלי לרגשות שלי, הסכמתי לשהות בקנאה הזאת.
עצמתי את עיניי, נשמתי עמוק ושאלתי את עצמי מה הקנאה הזאת מספרת לי. הרגשתי את הפחד על זה שהיא אם ילדיו. על זה שהיא זו שהעניקה לו את הדבר החשוב ביותר בחייו. לא אני. מצד שני, אני בכלל לא מעוניינת להעניק לו ילדים. אז למה זה מפחיד אותי? זה מפחיד כי היא לנצח תהיה קשורה אליו באופנים שאני לעולם לא.
זה נשמע קטנוני, אני יודעת. חונכנו שקנאה זה מוקצה, שהיא מוציאה את האדם מן העולם. אבל אני טוענת שלא רק שקנאה איננה מוקצה, קנאה היא נקודת המוצא בפרק ב'. האמת היא, שהקנאה היא הרגש הטבעי והבריא. מה שמוציא את האדם מן העולם, זה חוסר היכולת להתמודד עם הקנאה. הקנאה נובעת מהמחשבה או הפחד שלמישהו יש את מה שהיה אמור להיות לי.
על פניו, יש לגרושתו של האיש שלי קשר שלעולם לא יהיה לי איתו. היא אם ילדיו. לא אני.
יש להם היסטוריה. לי אין. יש להם משותף שיהיה שם תמיד וזה מפחיד. כל חוסר הבטחון שלי צף, הידיעה הזאת שאין לנו בטחונות אף פעם. הסכמתם פעם לשהות בפחד? בחוסר הבטחון?
באותו ערב עשיתי את זה וזה לא היה קל בכלל.
כשהוא חזר הביתה סיפרתי לו שקינאתי. אמרתי לו שחשבתי על זה שאני לא קשורה אליו כמו שגרושתו קשורה אליו. סיפרתי לו על הפחד הזה שיהיה לה תמיד משהו איתו – שלי אין. והאיש שלי ענה ככה: "אהובה שלי, תראי, עם כל כמה שאני קשור אליה דרך הילדים לתמיד, אותה בחרתי לעזוב ואיתך בחרתי לנסות שוב. איתך בחרתי אחרי שכבר האמנתי שיותר לא אוכל להאמין". והפחד שאין לנו בטחונות? ובכן, הוא קיים תמיד, רק שאנחנו לא אוהבים להודות בו. גם עם הביטחונות לכאורה של פרק א'- משכנתא, ילדים והיסטוריה משותפת – אין בטחונות. החיים הם לא מקום בטוח וזה לא כיף להיזכר בזה, אבל זאת האמת.
כך ישבנו יחד בחצר, שבוע לפני החתונה השנייה שלנו, וחשבנו על הפחד הזה שהכל ייגמר ועל כך שבכל זאת בחרנו להיכנס לזה שוב. ובאופן מפתיע הרגשנו מאד ברי מזל פתאום. באותו ערב הבנתי שההסכמה להרגיש, גם רגשות לא נעימים, היא אולי גורמת לנו כאב גדול מאד, אבל היא יוצרת ריפוי גדול הרבה יותר.
