הייתי לא מעט בניו־יורק בעבר, אבל השבוע לראשונה בחיי נכנסתי אליה במכונית. יצא שאת הלילה ביליתי בבית מלון באזור בולטימור, כשלוש שעות נסיעה מהתפוח הגדול, והייתי צריך להיות במנהטן בתשע וחצי בבוקר – הפריים־טיים של הפקקים. הייתי אחוז אימה ממש לקראת ההגעה לניו־יורק. דמיינתי את עצמי עומד בטור מכוניות אינסופי שיתנחשל לאורך עשרות קילומטרים, לפחות שעה וחצי של עמידה בלי לזוז, בלי לדבר על מנהרת לינקולן העמוסה רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת דרך רחוב 42. הכנתי מספיק שתייה, משהו לאכול, וצוואה נכתבה ונחתמה כדין.
הנסיעה החלה דווקא סביר, ואפילו כשחלפתי בפרברי פילדלפיה התנועה לא נעצרה. גם תוכנת הניווט, מוזרה שכמותה, לא האריכה את זמן הנסיעה בכל חמש דקות כפי שאנו רגילים בישראל. כשכבר נראו באופק חודיהם של גורדי השחקים של מנהטן, אמרתי לעצמי שהנה בעוד רגע ייגמר מזלי הטוב. סתם יום של חול, שמונה בבוקר, אני עומד להיכנס עם רכב פרטי לאחת הערים העמלניות והעמוסות בעולם. מתישהו איאלץ לעצור.
חי נפשי, זה לא קרה. באחד העיקולים לפני הכניסה למנהרה עמדתי שתיים וחצי דקות – הסתכלתי על השעון כדי לוודא – ואז המשכנו לנסוע. לא במהירות, כי המון מכוניות רוצות להיכנס לניו־יורק בשעת בוקר שכזו, אבל התנועה זרמה כל הזמן. בסוף מנהרת לינקולן, כשהרכב כבר ליחך את אדמת מנהטן, זו כבר הייתה עובדה שלא האמנתי שהתרחשה: נסעתי לניו־יורק ברכב פרטי בשעות הבוקר ולמעשה לא עמדתי בשום פקק.
התמזל מזלי ואיני צריך להגיע בכל בוקר מביתי שבפתח־תקווה לעבודה בתל־אביב או בהרצליה או בכל עיר אחרת שתבחרו באזור המרכז, שהוא סיוט תחבורתי משוגע. בשנים האחרונות המצב מחריף, ושעות העומס הקבועות מתרחבות הרבה מעבר לשבע וחצי עד תשע, כפי שהיה לאורך שנים. הפקקים לא משתחררים לפני עשר, ובשלוש אחר הצהריים הם כבר מתחדשים. כבישי ישראל קורסים.
לא צריך להיות שרת התחבורה כדי לדעת מה ההבדל בין ניו־יורק לתל־אביב: התשובה היא כמובן הסאבווי, מערכת הסעת המונים מתחת לאדמה, שקיימת בכל עיר שפויה שמכבדת את עצמה. הרכבת התחתית של ניו־יורק, שמסיעה כמעט שישה מיליון איש בכל יום, נפתחה בשנת 1904. גם למדינות שכנות וקרובות יותר אלינו יש מטרו. בקהיר שלושה קווים מסיעים שלושה מיליון וחצי אנשים בכל יום. הקו המצרי הראשון נפתח ב־1987. אצלנו, לעומת זאת, באומת הסטארטאפ, עדיין מתכננים תכנונים, מלהגים ליהוגים, וכמו בני שבט אינדיאני נידח שרואים לראשונה בחייהם ברז מים או ראי, מתפעלים מנסיעת מבחן ראשונה של רכבת קלה שכבר ביום שהחלו להקים אותה הפכה לבלתי רלוונטית מבחינת עמידה בעומסים הצפויים באזור המרכז.
תושבי ניו־יורק סובלים מפקקים יותר מכל עיר אחרת בארה"ב, כיום, לאחר כמה שנים שהבכורה המפוקפקת הזו הייתה נתונה דווקא לאזור לוס־אנג'לס. לפי הסטטיסטיקה, אדם שגר מחוץ לניו־יורק ונכנס אליה ברכב בכל בוקר עומד בפקקים 56 שעות בשנה. זה נשמע אולי הרבה, אבל בערים הגדולות בישראל עומדים בפקקים בממוצע חצי שעה ביום, מה שאומר 132 שעות עמידה בפקק בשנה – 5.5 יממות תמימות, כמעט פי שלושה מאשר נהג ניו־יורקי. החדשות הרעות: הנתונים מישראל הם בני כמה שנים. המצב הולך ומחריף באופן מעריכי, ותקופת הקורונה הרעה אותו עוד יותר.
הקמת המטרו באזור המרכז היא אולי המשימה הדחופה ביותר שאמורה להיות לממשלת ישראל – שנייה רק לאיום האיראני, וגם זה לא בטוח. השעות ששורפים הישראלים בכבישים משפיעות לרעה על כל מדד אפשרי – כלכלי, חברתי, משפחתי – והולכות וחונקות אותנו בכל יום מחדש. כל ממשלה חייבת להתייחס לנושא הזה כמו לאיום קיומי על החוסן החברתי והכלכלי בישראל, אבל בשביל ממשלת בנט־לפיד זה גם יכול להיות חבל הצלה.
הממשלה הזאת לא מסוגלת וגם לא מעוניינת – לפי הגדרת אדריכליה – להתקדם לכיוונים כאלה ואחרים בנושאים מדיניים רגישים. חבריה מפוצלים בין ימין לשמאל, ואין כמעט נושא שאפשר לקדם בממשלה הזו בלי להיתקל במשבר שיביא להפלתה. אבל מטרו הוא משהו שאיש לא יתנגד לו. אז הנה, ראש הממשלה בנט, ראש הממשלה החליפי לפיד: אם תצליחו להבקיע את קטר המטרו בשנות קיום הממשלה הזו, זה כנראה מה שיזכרו ממנה, שיזכרו מכם.
אבל להבקיע באמת. צריך בשביל זה הרבה אומץ, כי יש המון גורמים שלא יתנו לדבר הזה לקרות. 24 רשויות – מספר מטורף ובלתי נסבל שאין שום סיבה לקיומו, אבל זה נושא לפעם אחרת – אמורות להשתתף בפרויקט הענק הזה. לפחות 11 משרדי ממשלה עסוקים באופן זה או אחר במיזם האדיר. אם נמשיך במסלול שאנו צועדים בו כעת, העמוס בבירוקרטיה, לא נגיע לשום מקום.
העניין הוא שאין לנו זכות להמשיך במסלול הזה. אין ברירה, השלטון המרכזי צריך לכפות כאן חוקים דרקוניים – יהיו מי שיראו בהם כאלה – ולחתוך עניינים. להטיל מס על שתייה מתוקה זה נחמד, אבל מנהיגות אמיתית תיבחן במטרו. האם יש לכם אומץ? יכולת? שאר רוח? קדימה, תפתיעו אותנו.
