העונה ה-13 של אבודים עלתה לאחרונה למסך הקטן, עשר שנים אחרי ששודרה העונה הראשונה. לעומת תוכניות טלוויזיה שמשודרות כל כך הרבה שנים כבר שינו את צורתן, החליפו מגיש, פיתחו מבנה אחר – אבודים היא שמורת טבע. התוכנית שמשודרת באותה תבנית כבר עשור מצליחה לרתק את הצופים, ליצור דרמה, לרגש ולמתוח דווקא כי אין בה כל מה שיש בתוכניות האחרות.
ללא קירות וידאו, בלי במה מנופחת או אולפן בנוי היטב, עם טקסטים שלא כתבו תסריטאים ותפאורות שאף אחד לא תכנן מראש זכו שוב צופי רשת 13 לפרקים עוצרי נשימה, סוחפים, מרגשים ועשויים היטב.
התוכנית "אבודים", בה מסייעת צופית להורים, אחים או בנים למצוא בני משפחה איתם נותק הקשר לפני עשרות שנים, הביאה לאחרונה את סיפורם של יובל ודניאלה, אחים שנמסרו לאימוץ ומחפשים ברחובות יפו את סיפורה של אימם הביולוגית. יחד הם מנסים לפתור את השאלה מי היו אבותיהם, אם יש להם עוד אחיות או אחים ומה הסוד הגדול שהסתירה האם המנוחה.
צופית גרנט מביאה את השניים למחוזות ילדותם, עוד לפני הגיל שהם זוכרים. רחובות יפו המשמימים הופכים לזירה סיפור דרמטי. השכנים שלה, אנשים פשוטים שרחוקים מאלה המופיעים באולפני החדשות או בבמות הריאליטי – הופכים למי שמגלגלים את העלילה צעד אחר צעד ומובילים בעצמם את ההתפתחות הדרמטית.
הנבירה לא פעם בארכיונים מעבר לים, המכרים שצצים לפתע, התפניות החדות, מסמך שנמצא פתאום וחושף סוד גדול, הגילויים המרעישים – יוצרים את הדרמה הטובה ביותר בטלוויזיה, עם עלילה שטובי היוצרים לא העלו בדעותיהם.
בשביל סיפור טוב, מותח ומרתק לא תמיד צריך את צוות הכותבים, הבמאים, הבובנאים ואמני התפאורה שיצרו את התחושות הנכונות. לפעמים כל אלה קיימים בין אחים שמחפשים את אימם, אבא שהתנתק מבנו לפני עשרות שנים, או ניצול שואה שמחפש את מציליו כדי לומר תודה. יש מי שיגידו שמדובר במסחטה רגשית או הגשה דרמטית במיוחד, אבל לפעמים הסיפורים הטובים והסוחפים נמצאים בחיים עצמם. הטקסט הכי מצמרר יוצא פשוט מפה של ילד שכבר שנים מחפש את שורשיו, כפי שהעיד יובל על עצמו, "אני עד היום מרגיש ילד בלי שורש". כדי להתרגש, לפעמים, יותר מזה אנחנו לא צריכים.
