אני כבר לא זוכר את האירוע האקטואלי שבו מדובר. מישהו אולי קילל מישהו, או זרק על מישהו אבנים. אבל אני זוכר היטב את הכותרת שראיתי למחרת בבוקר באחד העיתונים: "לקח לראש הממשלה חמש שעות לגנות את האירוע". ואז הבנתי שמן הרגע שבו מופיע בחלל הציבורי אירוע חדשותי, מופעל שעון־עצר שקט, שמתחיל למדוד לך את הזמן שיעבור עד שתגיב. ולכל תוצאה יש משמעות. אם תעשה את זה תוך חצי שעה יכול להיות שתיתפס כנלהב או נמהר מדי, אבל אם תמתין יותר משעתיים אתה כבר בבעיה. שעה, שעה וחצי, זה הטווח האופטימלי.
מה שעורר אותי לחשוב: בשביל מה בעצם? לשם מה נחוץ פסטיבל הגינויים הזה, שברוב המקרים עובר בין כה וכה הרבה מעל ראשם של מבצעי המעשים המגונים?
פרופ' דניאל לסקר גילה לי פעם סוד גדול, בקורס שעסק בפולמוס היהודי־נוצרי: אנחנו נוהגים לחשוב שאנשים מתווכחים כדי לשכנע האחד את השני. שנוצרים מתווכחים כדי להמיר את דתם של היהודים, ויהודים מתווכחים כדי לשכנע יהודים אחרים שעדיף להם להישאר יהודים. אבל כשלומדים לעומק את ההיסטוריה, מגלים שיהודים כתבו כתבי פולמוס ארוכים ונלהבים נגד הנוצרים, גם במקומות שבהם לא היה בכלל מיסיון, ולא חשש קל שבקלים שמישהו יעלה בדעתו להתנצר. אז בשביל מה להתווכח?
התשובה של לסקר, ונדמה לי שהיא תקפה לא רק לוויכוחים עם נוצרים ולא רק ליהודים, הייתה שוויכוח הוא הדרך הכי זמינה שיש לנו להגדרה עצמית. כי אם מישהו היה שואל אותנו "מה זה להיות יהודי?" היינו מסתבכים ומתפתלים עם ניסוחים מעורפלים עד עצם היום הזה. הרבה יותר פשוט להגדיר באמצעות שלילה: אנחנו אלו שלא מאמינים בישו, אלו שלא מקבלים את נבואתו של מוחמד, עכשיו אתה מבין את ההבדל בינינו לבינך. וחשוב מזה: עכשיו אנחנו מבינים את ההבדל.
אני יודע שהוא צודק. לפחות בנוגע אליי. לכן הרצון שלי להגיב למשהו יהיה ביחס ישר דווקא למידת הקרבה האידיאולוגית או המגזרית שלי אליו. כי רק כך אוכל לדייק ולומר שאני בוגר הישיבה עם הכיפה והפאות שדווקא לא כל כך בטוח שזה רעיון מוצלח להפריע לתפילה של נשות הכותל; או שאני זה שצורך תרבות על בסיס קבוע ולמרות זאת מאמין ש"האח הגדול" זו תועבה. לכן אחרי שהגבתי פעם או פעמיים "ימינה", אני משתדל לכתוב משהו דווקא "משמאל". מגיבים טועים לפעמים לחשוב שאני עושה את זה כדי לפייס או לרצות מישהו. אבל האמת היא שאני זקוק לאיזון בעצמי. כדי להמשיך לדייק את הזהות הערכית שלי.
כשרק התחלתי לכתוב ברשתות סיפר לי הרב משה ליכטנשטיין סיפור על אבא שלו, מורי ורבי הרב אהרן זצ"ל, שהגיע פעם לכנס גדול של רבנים. הדובר שהיה שם לפניו שפך אש וגופרית על עולם ישיבות ההסדר, וכשירד מן הבמה הפטיר: "הנה, עכשיו נשמע מה יש לרב ליכטנשטיין לומר בתגובה". "יש לי מה לומר", השיב לו הרב ליכטנשטיין, "אבל לא על זה רציתי לדבר, ואני מתכוון לדבר על מה שתכננתי לדבר עליו". והוא עלה על הבמה, דיבר על מה שדיבר, בלי להקדיש ולו מילה אחת של תגובה לדברים המקוממים שנאמרו שם רגעים ספורים קודם לכן. אל תהיה מי שמגיב לסדר היום, סיים הרב משה, תהיה מי שיוצר אותו. תהיה אבא שלי.
הצדיקים הטהורים של הרב קוק, אלו שאינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק – יש סיבה לכך שהם כל כך נדירים (עד שיש מי שדרשו: "הצדיקים הטהורים אינם"). כי בשביל להוסיף צדק שהוא לא רק תגובה לרשעה, צריך לחפור הרבה יותר עמוק. להשתיק לכמה שעות את שיח הגינויים והתגובות, ולהעז לשאול את עצמי בכנות מי אני בעצם ומה יש לי להגיד. מתוך ידיעה שבסופו של דבר, א־לוהים בחר באברהם לא בגלל שהוא שבר את הפסלים, אלא כי הייתה בו היכולת לצוות את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.
