אני רוצה לספר לכם על האויב הכי גדול שלי, פגשתי אותו לא מזמן ברכבת מירושלים לתל־אביב, ומאז ועד עכשיו אני חושב עליו, ועל המלחמה שאני מנהל נגדו, ושאני הולך לנהל נגדו כל החיים. אני יודע, אני יודע, אתם בטח חושבים לעצמכם, איך יכול להיות שליהודי מתוק ומקריח ורכרוכי וחלש ושבור כמוני יש אויבים, אבל הנה, עובדה, יש לי אויב בעולם! יש מישהו שנלחם בי, ושאני נלחם בו, ואת המלחמה הזו אני מתכוון לנהל כל חיי.
ומעשה שהיה כך היה. לפני כמה ימים נסעתי ברכבת מירושלים לתל־אביב. בדרך כלל אני אוהב לנסוע לתל־אביב ברכבת, אבל בפעם הזו, לפני כמה ימים, העברתי את כל הדרך לתל־אביב, כשברביעייה שמולי יושב הבן אדם הכי דוחה בעולם.
הוא היה בן ארבעים בערך, אולי ארבעים וחמש, היו לו חולצה כתומה, ונעלי נייק יקרות, וציצית ארוכה שהגיעה עד הרצפה. הוא התפרש על כל הרביעייה, בגסות שכמוה לא ראיתי הרבה זמן, הוא הניח את הרגליים על מושבי הכיסאות שמולו, רגל אחת מימין, ורגל אחת משמאל, ואת התיק השחור שלו על הכיסא שלידו. הוא דיבר בטלפון שלו, שהיה מחובר לאוזניות, יד אחת שלו הייתה מונחת לו על הראש, ביד השנייה הוא החזיק טאבלט גדול, ואת המסכה שלו הוא הניח מתחת לסנטר.
הקרון שבו נסענו היה שקט ורגוע, כולם היו עם הראש בפלאפון, עם מסכות על האף, עם אוזניות באוזניים, כולם היו בשקט, חוץ מהאויב שלי, שישב מולי, ולא הפסיק לצעוק, לצעוק ממש! הוא דיבר בטלפון עם חבר שלו, הם רצו להזמין חופשת סקי בצרפת, והתלבטו בין כמה אתרי סקי גדולים, ולאורך כל השיחה הם קיללו זה את זה, במילים דוחות שאין שום טעם להעלות על הכתב, זה היה נורא, כל מי שהיה איתנו בקרון סבל מהשיחה הזו שלהם, אבל אני, והבחור שישב מולי, סבלנו יותר.
ובשלב מסוים בשיחה, האויב שלי התחיל לדבר על אשתו, הוא דיבר עליה מגעיל. אוי זה היה נורא. אני זוכר שחשבתי לעצמי שגסות היא גסות, ואלימות היא אלימות, ולכלוך הוא לכלוך, מי שמניח ככה רגליים על המושבים שמולו, מי שצורח ככה בקרון הרכבת, מי שמסתובב בלי מסכה ככה בעולם, הוא גם זה שידבר ככה על אשתו.
* * *
בקיצור, אחרי כמה דקות כאלה החלטתי לעשות מעשה. פחדתי להסתבך עם האויב שלי, לא רציתי להתחיל תגרה, אבל רציתי שהוא ידע שהוא איש לא נעים, ורציתי שהוא יפסיק לצעוק עליי, ורציתי שהוא יבין שאי אפשר להתנהל ככה, בכזו אלימות, בכזו אגרסיביות, במרחב הציבורי. ניסיתי לחשוב מה אני יכול להגיד לו, והחלטתי להעיר לו על המסכה. זה לגיטימי להעיר על מסכה! ואז כשאני אעיר לו על המסכה, הוא פתאום יקלוט שיש עוד אנשים בעולם, ואז אולי הוא יפסיק לצעוק, ואז אולי הוא ישב נורמלי, ואז אולי הוא לא יקרא לאשתו מטומטמת. זאת הייתה התוכנית שלי!
אז התכופפתי כזה לכיוונו, ואמרתי לו, סליחה, והאויב שלי לא שמע אותי, כי הוא היה עם אוזניות, אז הרמתי את הקול, ואמרתי לו שוב, סליחה, והאויב שלי שוב לא שמע אותי, הוא פשוט המשיך לדבר, אז נופפתי כזה עם היד, ואמרתי שוב, סליחה אדוני! סליחה! והאויב שלי לא שמע אותי! הוא פשוט לא ראה אותי, הוא פשוט לא הרגיש שאני שם. זה היה מטורף. בחיים לא הרגשתי ככה. ואחרי כמה שניות התלבטתי, אם לקרוא לו שוב, והבנתי שאין באמת טעם, האיש הזה לא רואה אותי, האיש הזה לא שומע אותי, האיש הזה חושב שהוא הבן אדם היחיד בקרון הזה, האיש הזה חושב שהוא הבן אדם היחידי בעולם.
* * *
זה לקח ארבעים וחמש דקות בערך, אבל בסוף גם האפס הזה ירד מהרכבת, בתחנה הראשונה בתל אביב, וכשהוא ירד התפשטה בקרון מין אווירה כזאת נעימה של, איזה כיף שהאיש המגעיל הזה הלך, פתאום הקרון היה שקט ורגוע ונעים ומלא בירושלמים מתוקים, וכשירדתי בתחנת סבידור, האיש שישב מולי אמר לי, כל הכבוד לך שניסית להעיר לו, והוא גם אמר, אין מה לעשות, יש אנשים כאלה בעולם.
זהו חברים זה הסיפור, מאז הנסיעה ההיא ועד עכשיו אני חושב על האיש הגרוע והאלים הזה, הוא עדיין מסתובב בעולם הזה, עם הגסות המכוערת שלו, ועם האלימות הזו שהוא מפיץ לכל עבר. הוא עדיין כאן, בינינו, והוא האויב שלי! הוא ה־אויב של כולנו, לדעתי, ואני נלחם בו, אני נלחם בו יום יום, אני נלחם בו כשאני מפיץ בעולם הזה עדינות, וזהירות, ואכפתיות, ורכות, וחמלה, והקשבה, אני נלחם בו בכל פעם שאני זוכר שיש אנשים אחרים בעולם, ושגם להם יש לבבות פועמים. אני נלחם בו כשאני לא עוקף בתור, כשאני לא צופר בכביש, כשאני לא מתקמצן על הטיפ, אני נלחם בו יום יום, שעה שעה, זו המלחמה על המרחב שבו אנחנו חיים, וחשוב לי שהעדינות תנצח, הלוואי שהעדינות תנצח. החיים הרבה יותר יפים כשעדינים. זו דעתי לפחות.
