בשעה שתי דקות לשמונה אתמול (ד'), מהדורות החדשות והכותרות הראשיות באתרים בישראל הציגו כאחד את אותו אייטם: הקלטה של שיחת טלפון בין נטלי אוקנין, הישראלית שכלואה יחד עם בעלה בטורקיה, לבין בנותיה בארץ. "שיחת הדמעות מהכלא", ריגשה הכותרת בחדשות 12, שעוד הייתה כמעט מתונה יחסית לתיאורים הגרנדיוזיים בגופים אחרים.
השיחה עצמה הייתה חלומו הצהוב של כל עורך שצמא לרייטינג: אוקנין משוחחת עם הבנות שלה בקול רועד, ניכר שהיא מבולבלת, חרדתית, ברגעים מסוימים על סף היסטריה. בשלב מסוים בשיחה היא מביעה חרדה אמיתית וקוראת לאחת הבנות שלה, שואלת האם היא בחיים, וכשהבת משיבה ברוגע שהיא שם והכול בסדר, אנחנו מגלים שאוקנין הייתה בטוחה שקרה לה משהו נורא, ש"מסתירים ממנה משהו". ואם אתם חושבים שזה דרמטי, זה עוד כלום.
נטלי בוכה, הבנות שלה נשמעות על סף דמעות או מייבבות ממש גם הן. שואלים אותה האם עינו אותה או פגעו בה איכשהו, והיא ממהרת להבהיר שהיא בסדר ומתייחסים אליה כראוי. בשלב מסוים, שכבר באמת נותן תחושה שעומד שם במאי ומחלק פקודות, אוקנין מבקשת מאחת הבנות לשיר לה שיר ואז מצטרפת אליה, הקולות של שתיהן נרגשים ועל סף שבר.
בסוף השיחה נגמרת, ואנחנו חוזרים מהמונטז' של צילומי ארכיון של הזוג אוקנין והסרטות של בנותיהם לפניה חמורות הסבר של קרן מרציאנו, "לא שיחה קלה", היא אומרת בנשימה כבדה, ומיד עוברת לברהנו טגניה שירחיב עוד קצת על הסיפור מאיסטנבול.
והצופה נותר יושב שם, מול המסך, ושואל את עצמו למה. למה הישראלי הממוצע היה צריך להיחשף לשיחה הזו? לרגע הכול-כך אינטימי הזה בין אם שכלואה במדינה עוינת לבין הבנות שהיא לא התראתה איתן או שוחחה איתן כל כך הרבה זמן? פרסום השיחה לא קידם שום דבר ציבורי. הוא לא חשף עוולה נסתרת, הוא לא יידע ישראלים במידע חשוב שלא היה להם קודם. ואפילו אין כאן עניין של העלאת מודעות לסיפור שאינו מקבל מספיק תשומת לב. זו הייתה המקבילה התקשורתית של לאכול מנה כפולה של צ'יפס לארוחת ערב, ואז עוד מנה של צ'יפס לקינוח.
כן, יש כאן אלמנט מרגש מאוד. זו שיחה דרמטית, כאילו לקוחה מתוך סרט. יותר מזה, זה מסוג הרגעים האלה שאם היינו צופים בהם בסדרה או בסרט, היינו צוחקים על הכתיבה המוגזמת, המרוגשת מדי. "נו באמת, הן לא היו מתחילות לשיר ביחד!" היה רוטן מבקר זועם בקהל. אבל דווקא מכיוון שזה אמיתי, זה לא אמור להיות משודר כמו סרט, ואנחנו לא אמורים להיות קהל.
והעובדה שהמשפחה אישרה את פרסום השיחה לא משנה בכלל, שכן השאלה היא לא האם חוקי לפרסם את הקטע, או אפילו האם לגיטימי לפרסם אותו, אלא האם ראוי לפרסם אותו. ובשאלה הזו, משפחת אוקנין היא לא יותר חשובה לדיון מכל משפחה אחרת.
למחרת, אחרי כל הכותרות המפוצצות וכשהזוג שב לארץ, התמונה האמתית התבהרה: ההקלטה הייתה פח שטמנו הנושאים והנותנים לעורכי המהדורות תאבי הרגעים הצהובים.
אנחנו, כחברה שלפחות שואפת להיות בריאה, צריכים להפריד בין הציבורי לבין הפרטי, ובין חדשות שיש לציבור עניין בהן, לבין פרסומים צהובים שמקדמים עוד יותר את תרבות הריאלטי והתקשורת של קלוריות ריקות, שכבר מאיימת להשמיד כל חלקה טובה בעיתונות ישראלית.
