ביום שלישי הקרוב אמור להתקיים הדיון המכריע בוועדה לבחירת שופטים, ובו צפויים להיבחר ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון. השמות המובילים באגף הליברלי הם שופטי בית המשפט המחוזי ח'אלד כבוב ורות רונן, והפרקליט הצבאי הראשי היוצא שרון אפק. שמו של אפק נכנס גם לבורסת המתמודדים על תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הבא, וזו הזדמנות לבחון את פועלו ומורשתו.
אלוף במיל' אפק סיים בספטמבר קדנציה של שש שנים בתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי, אולם כדי לעמוד על תפיסת עולמו הפוליטית צריך ללכת עשור לאחור. בשנת 2007 מונה אפק לתפקיד יועמ"ש איו"ש, אולי התפקיד הצבאי החשוב ביותר מבחינת ההתיישבות היהודית באזורי לב הארץ. דו"ח הפעילות של הפרקליטות הצבאית לשנת 2007 כולל פרק על יחידת יועמ"ש איו"ש, שאותו כתב אפק בתום שנתו הראשונה בתפקיד. אפק הצהיר שם שהוא פעל ליישום לקחי דו"ח המאחזים של טליה ששון – מי שלאחר פרישתה מהפרקליטות השתלבה בצמרת הקרן החדשה לישראל – "תוך שימת דגש על מיצוי בדיקת סטטוס המקרקעין, המהווה תנאי לקידום הליכים תכנוניים וקרקעיים בהתיישבות היהודית ביו"ש".
כך למשל, תחת הכותרת "שיפור החקיקה בעניין סמכויות לתפיסת מבנים יבילים המשונעים שלא כדין", דיווח אפק כיצד פעל להטיל מגבלות קשות על תנועת קרוונים, כדי לבלום את התרחבותן של התנחלויות. הדו"ח כולל פירוט על "פיתוח כלים חקיקתיים לטיפול בתופעת הבנייה הבלתי חוקית במגזר הישראלי", ועל "יישום החלטת היועץ המשפטי לממשלה בדבר אי השקעת משאבים ממשלתיים במאחזים". עוד ציין אפק כי "נמשך הטיפול בהמלצות דו"ח זמיר" – דו"ח שהצביע על דרכים לצמצם את יכולתם של רוכשי קרקעות יהודים לרשום את הנכסים על שמם. לצד אלה צוינו גם פעולות כמו הטלת איסור על שינוע פסולת מתחומי הקו הירוק ליו"ש, הגבלת סמכויות הרבש"צים ביישובים ועוד.
אפק המשיך את השימוש ב"צו שימוש מפריע", שהגתה רונית לוין, קצינה שפעלה תחתיו ביחידה. הצו, שנחקק חודשים ספורים לפני שאפק נכנס לתפקיד, אִפשר למנהל האזרחי להוציא צו מנהלי המגרש באופן מיידי וחד־צדדי חקלאי יהודי מאדמתו, במקרה שבו פלסטיני טען לבעלות על הקרקע, גם אם הבקשה הוגשה רגע לפני קציר או מסיק.
לא ניכנס כאן לקרביו של הצו, נזכיר רק את הדברים שנכתבו עליו בדו"ח השופט המנוח אדמונד לוי: "צו זה הינו דרקוני, ושיטת משפט מתוקנת אסור לה שתשלים עם קיומו… לא ברור כיצד עיבוד חקלאי של קרקע שאינה קרקע מדינה ואין לה דורש, מהווה הפרה של הסדר הציבורי… נראה אפוא כי הוגי הצו שמו לעצמם מטרה – למנוע מההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה".
"פרשנות לחומרא"
במסגרת העבודה על הטור שוחחתי עם שבעה בכירים במערכת, שביקשו להישאר בעילום שם. על עובדה אחת כולם היו תמימי דעים: אפק הוא איש נעים הליכות, קשוב ואמפתי, ו"תמיד ייתן לך את התחושה שהוא בצד שלך". ו', בכירה במערכת, טוענת להגנתו של אפק כי "הוא נכנס לתפקיד יועמ"ש איו"ש בתקופה שבה שרי הביטחון היו אהוד ברק ועמיר פרץ. הממשלה אימצה את דו"ח טליה ששון והובילה מדיניות של חנק ההתיישבות. כיועמ"ש הוא לא היה יכול לצאת נגד הדרג המדיני. הוא בסך הכול שירת שנתיים וחצי בתפקיד וברמה האישית היו לו יחסים מצוינים עם בכירי ההתיישבות והם העריכו אותו, בניגוד לאלה שבאו אחריו ונתפסו כלעומתיים הרבה יותר.
"ימין זה לא רק התיישבות אלא גם ביטחון, ובסוגיות ביטחוניות הוא היה נחרץ. הוא חתום על סגירת רחוב השוהדא בחברון ועל חסימת כביש 443 לתנועת פלסטינים, והוא ניהל מלחמת עולם בחמאס כולל סגירת קניון שלם בשכם והחרמת חשבונות בנק. בשלב מסוים אהוד ברק התלונן עליו 'הרגתם לנו את הרשות הפלסטינית'".
"יחידת יועמ"ש איו"ש לא הייתה גוף כה חזק ומפלצתי לפני שאפק מונה לתפקיד", מתאר מנגד א'. "הוא הפך תפקיד של יועץ צבאי כמעט שולי, לאימפריה. הוא העצים את הסמכויות של הגוף שהוא פיקד עליו, והפך אותו לגוף שמְנהל בפועל את המִנהל האזרחי. עד היום זה לא השתנה. האני מאמין המקצועי שלו ברור: תפקיד הצבא הוא להגן על האינטרסים של האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה, בהתאם לאמנות האג וז'נבה שאימצנו באופן וולונטרי".
במה זה בא לידי ביטוי?
"קברניטי ההתיישבות זקוקים לו ברמה היומיומית. הם מעלים צרכים שוטפים, אבל הוא מומחה בלהצביע על 'הקושי הגדול' או 'המהותי', לנמק מדוע אין פתרון, ובפועל לתקוע מהלכי פיתוח. בסוגיות אסטרטגיות כמו שכלול צו תפיסה או החלת סעיף 5, הפרשנות שלו תמיד הייתה לחומרא".
א' מתאר דיונים שנערכו בלשכת שר הביטחון בתקופת כהונתו של אפק כיועמ"ש איו"ש. "בכל הדיונים הללו אפק היה הכי דומיננטי. מצד אחד הוא מנומס ונעים הליכות, אבל בכל הנוגע להתיישבות היהודית העמדות שלו היו תמיד הכי לא יצירתיות, הכי קשוחות והכי לא מתפשרות. הוא היה מסוגל לשלוף איזה חוק ירדני עתיק ולתת לו פרשנות של ייקוב הדין את ההר. הוא היה מפחיד את השר שאם יאשר כך וכך, אוי ואבוי מה יקרה. הרוח שלו הייתה של בית שמאי".
ד', בכיר נוסף ששוחחנו עימו, נזכר בדיונים על פתרונות להסדרת יישובים לא מוכרים שבהם השתתף אפק. "באו אליו גורמים המקורבים להתיישבות והציעו הצעות מרוככות. לדוגמה, הסכימו לוותר על חוק ההסדרה בתמורה לתמיכה של אפק בפתרונות נקודתיים, שלא נותנים מענה מלא להתיישבות אבל מאפשרים מינימום של חמצן והתחשבות, כמו שימוש בסעיף 5 של תקנת השוק או איחוד וחלוקה. בדרך כלל הוא הגיב בסגנון 'אנו רואים בזה קושי רב'".
ר', בכיר שלישי, מתאר עמידה על קוצו של יו"ד גם במקרים הומניטריים. "כולם זוכרים את איילה שפירא, הילדה שנשרפה כולה מבקבוק תבערה שפלסטינים השליכו על הרכב שבו נסעה. משפחתה גרה במאחז וביקשו ממנו לחבר את הבית לחשמל. הוא התפלפל על סעיף בחוק התכנון והבנייה הפלסטיני שמאפשר לחבר לחשמל רק אם יש אופק הפקדה לתוכנית, והסביר שלפי פרשנותו הבקשה בעייתית".
ד' ור' מספרים שניהם על עמדתו של אפק בנוגע ל"צו שכלול תפיסה". מדובר בכארבעים יישובים שהוקמו בשנות השבעים מכוח צווי תפיסת קרקע, פרקטיקה שהייתה נהוגה עד לבג"ץ אלון־מורה המפורסם. בין השאר מדובר במועצה המקומית בית־אל וברבים מיישובי בקעת הירדן. "נניח שיישוב פלוני יושב על 1,000 דונם שנתפסו בצו צבאי, אבל בפועל הוא בנה רק על 200 מתוכם, וכרגע הוא רוצה להמשיך לבנות על ה־800. היועמ"שים התפלפלו בשאלה אם מותר לבנות על ה־800 שנתפסו לפני חמישים שנה, או שבגלל שהם לא מפותחים צריך ללכת לחפש למי הם היו שייכים בשנת תרפפ"ו.
"העמדה של אפק הייתה שבודקים אם הצו 'שוכלל', כלומר האם הייתה גדר ונבנו תשתיות בתוך השטח וכולו מפותח. אם אין הוכחות חד־משמעיות לפיתוח מלא, השטח יישאר שומם. בחלק מהמקרים מדובר על קרקעות בלב יישובים שנבנו לפני עשרות שנים, והם אופק ההתפתחות היחידי שלהם. למשל בבית־אל, יש בלב היישוב שטח ענק שהיה פעם מטווחים. הישוב משווע לקרקעות לבנייה לבנים ממשיכים ואין. ומדובר בשטח בלב היישוב, כך שזה או לפתח אותו או להשאיר אותו שומם. אני רואה בזה דרך לייבש את המערכת באמצעות דקדקנות מיותרת".
מקור נוסף, ש', טוען כי אפק "קיבל כהנחה את הנורמה שלפיה כל קרקע שאיננה רשומה כאדמת מדינה תיחשב פרטית, גם אם שום פלסטיני לא רשום כבעלים. מבחינת ההתיישבות זה נורא, כי המשמעות היא שכל בנייה על אדמות סקר או סתם אדמות שלא עברו הכרזה, נחשבת גזל של קרקע פרטית. בשום מקום בעולם אין דבר כזה קרקע פרטית שאין לה בעלים.
"מאפיין של תקופת אפק הוא השימוש המוגבר שלו במונח 'זיקה', מושג אמורפי אבל משמעותי מאוד ביו"ש", אומר ש'. "הרעיון פשוט: במקרים של סכסוכי מקרקעין שאין דרך לברר מי הבעלים כי לפלסטיני אין שום מסמך, הולכים לפי ה'זיקה' לקרקע, מושג מופשט לחלוטין. מהי זיקה? איך קובעים אותה? באיזה מקום בעולם היא מחליפה ראיות לבעלות קניינית? לפרקליטות הצבאית פתרונים. המדיניות של אפק הייתה מאוד נדיבה כלפי הפלסטינים, ובמקרים רבים הוא החליט שהם בעלי 'זיקה' יותר מהמתנחלים.
"באופן כללי השיטה שלו היא פרשנות סלקטיבית של החוק הירדני, כך שתמיד ייצא נגד המתנחלים. במקום שבו החוק תומך בחקלאים יהודים, כמו חוק עיבוד וחזקה שהיה אמור לתת חזקה באדמות שעובדו עשר שנים – אז טוענים שהוא לא חל. אם תתעמת מולו הוא יפנה אותך לבג"ץ שאישר את ההנחה הזאת, אבל לא יספר לך מי בישל את הרעיונות ההזויים האלה".
ו' טוענת מנגד כי "לצייר את אפק כאויב ההתיישבות זה לעשות לו עוול. הוא חתום על הצווים שאפשרו את הקמת האוניברסיטה באריאל ואת הקמת מל"ג יו"ש, הוא הגדיל תחומי שיפוט של יישובים כשהיה אפשר, הוא אפשר את הקמת הרדיו האזורי ביו"ש שהפך לרדיו גלי ישראל, הוא החיל הרבה תחומי חקיקה ישראלית באזור כמו דיני עבודה, איכות סביבה, מלחמה במפחמות ומרכיבי ביטחון. הוא הסכים לחתום על 'צו בדבר סילוק של מבנים חדשים', שמאפשר באופן עקרוני לפנות בנייה בלתי חוקית גם אחרי חצי שנה. גם בדיונים סביב סעיף 5 היו מקרים שהוא גילה גמישות. לאורך השנים היו מקרים שהוא ממש הקשיב ואפילו שינה את דעתו, אירוע די נדיר לאנשים בדרג שלו.
"עיקר הוויכוח סביב 'שכלול תפיסה' היה בימי מחליפו דורון בן־ברק, וגם העיסוק המרכזי בעמונה ובמגרון", מעירה ו'. "אני חושבת שאנשים מפילים עליו את כל התסכול שיש להם מהפרקליטות הצבאית, אבל בפועל בשנים שבהן שירת כפצ"ר רמת המעורבות של הפרקליטות הצבאית בענייני יו"ש הייתה נמוכה יחסית. בכל התקופה הוא השתתף אולי ארבע פעמים בדיונים אצל שר הביטחון או היועמ"ש, הנהיג קו רגוע, ובתקופה שלו לא היו פינויים רציניים".
"מצד אחד הוא מנומס ונעים הליכות, אבל בכל הנוגע להתיישבות העמדות שלו היו תמיד הכי לא יצירתיות, הכי קשוחות והכי לא מתפשרות"
משחק הכיסאות
בחזרה לוועדה לבחירת שופטים. ח'אלד כבוב הוא המועמד היחיד לשופט בכיסא הערבי. כבוב, סגן נשיא המחוזי בתל־אביב, נחשב שופט מבריק בתחום הכלכלי־מסחרי, והוא צפוי להיבחר למרות התבטאויות לאומניות של בנו ואירוע שבו קיבל תעודת הוקרה מגורמים אנטישמיים – המופתי של ירושלים ובכיר ה"מוראביטון". על הכיסא הליברלי השני מתמודדים רות רונן ושרון אפק.
הגענו לשני המושבים השמורים לשופטים שמרניים. שֵם מוביל אחד כרגע הוא רם וינוגרד, שופט המחוזי בירושלים. השאלה היא מי ישב על הכיסא השני. באופן מפתיע ותמוה מתברר ששר המשפטים גדעון סער תומך בשופטת המחוזי גילה כנפי־שטייניץ, אשתו של השר לשעבר יובל שטייניץ. כששמעתי את שמה נזכרתי בתיק מלונות שער יפו שהתנהל באולמה. מדובר היה בתביעה שהגישה הכנסייה היוונית נגד חברה בבעלות יהודית שגאלה את הנכסים האסטרטגיים הסמוכים לשער יפו. שטייניץ ניהלה את התיק בעינוי דין שאין כדוגמתו. טענות הכנסייה היו מחוררות ככברה, שלא לומר הזויות. כך למשל סירבה הכנסייה לחשוף פרוטוקולים שבהם ה"סינוּד" (חבר המנהלים) של הכנסייה אישר עסקאות מקרקעין, בטענה שעל הפרוטוקולים הללו חל חיסיון מכוח רוח הקודש. התיק נמרח אצל שטייניץ במשך תשע שנים (!), עד שהיא הגיעה למסקנה ההגיונית והמתבקשת שאליה יכלה להגיע בתוך שבוע.
שטייניץ חתומה גם על פסק הדין השנוי במחלוקת נגד תחנת הרדיו החרדית קול ברמה, שהטיל עליה קנס גבוה במיוחד בשל הדרת נשים. גם מי שמסכים עם התוצאה וסבור שיש לכפות על תחנות רדיו חרדיות פרטיות לאפשר לנשים לשדר ולהתראיין, חייב להודות שהדרך שבה הגיעה כנפי־שטייניץ לתוצאה הייתה אקטיביסטית על טורבו. היא לקחה את חוק איסור אפליה בשירותים ומוצרים ומתחה אותו כמו גומי הרבה מעבר למה שנכתב בו. האם מי שהשתמשה בכלי אקטיביסטי מובהק כדי לקדם אג'נדה פמיניסטית תתרום לגיוון המונוליטיות בבית המשפט? גורמים פוליטיים העלו באוזניי את ההשערה שהצעד נועד לקרב בין תקווה חדשה לפורשים פוטנציאליים מהליכוד, אולם לא הציגו כל ביסוס לדברים.
אם לנציגי הימין חשוב למנות אישה, הגיוני הרבה יותר למנות לתפקיד את תמר בזק־רפפורט. ואם ללשכת עורכי הדין חשוב שאחד המינויים לא יהיה של שופט מכהן, הגיוני יותר למנות את ד"ר חגי ויניצקי, משפטן בכיר ומוכשר שעשוי לקדם את האינטרסים של המחנה הלאומי, את כונס הנכסים הראשי לשעבר פרופ' דוד האן שמוחו וליבו במקום הנכון, או את אחד מאנשי האקדמיה פרופ' שחר ליפשיץ או פרופ' אביעד הכהן.
