הסקרים מחמיאים לח"כ אורלי לוי־אבקסיס. לפעמים נראה שהמנדטים עולים באופן ליניארי, לפעמים נדמה שאפילו באופן הנדסי. אבל השבוע חטפה ח"כ לוי לא מעט מתקפות בסגנון פלאטו שרון: מה את עשית בשביל מדינה?
ח"כ מרב בן־ארי קראה לציבור "לעשות גוגל ולבדוק את העשייה של אורלי כדי לדעת בדיוק מי היא, מה העשייה שלה ומה האג'נדה שלה". ועוד שאלה: "מה אתם יודעים על אורלי לוי? אני לא מצליחה להבין את ההתלהבות. היא כמו נינט טייב ששרה מעולה, אך כשהיא באה לחתונה היא מבאסת והופכת אותה לים של דמעות". בן־ארי כנראה לא יודעת שההשוואה לנינט מחמיאה יותר מכל מחמאה אחרת, כי נינט לוקחת בכל מצב. אבל אפשר להבין את התסכול שלה. לא קל להיות חברה במפלגה שחרתה על דגלה את הנושא החברתי, ולראות איך חוטפים לה את הדגל מהידיים.
בן־ארי קיבלה כמה תשובות מתומכי אורלי לוי, שפירטו את עשייתה. למשל, תיקון חוק המבטיח פיצוי כספי ושיקום לנפגעי עבירה קטינים, חקיקה המגוננת על נפגעי תקיפה מינית, תיקון חוק עבודת נשים שעניינו הארכת חופשת הלידה בגין אשפוז ילדים, הובלת המאבק נגד העלאה גורפת של גיל הפנסיה לנשים ללא אבחנה בין העיסוק והמעמד הכלכלי, הובלת המאבק למען הדיור הציבורי בכנסת, עצירת מכירת נכסי דיור ציבורי למקורבים ולעמותות, קידום חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי וניהול המאבק לשילוב דיור ציבורי במתחמי בנייה חדשים, קידום הצעת חוק חינוך חינם לפעוטות, קידום תיקון חוק זכויות התלמיד האוסר על אפליה מטעמי זהות או נטייה מגדרית, חשיפה של כוונת האוצר לבטל תקציבים לפרויקט שיקום השכונות, הגנה על דיירים מפני פינוי בהתחדשות עירונית, החזרת אלפי דירות משוכרים לא זכאים לזכאים והארכת חוק הדיור הציבורי בחמש שנים נוספות. תומכי לוי גם הזכירו שעל פועלה היא זכתה בפרס אומ"ץ ובפרס אבירת איכות השלטון.
נכון, בכל מערכת בחירות יש מפלגה טרנדית תורנית, אולם לא כל מפלגה יכולה להיכנס לכנסת כיום על תקן ה"טרנדית": רק מפלגות חברתיות יכולות לעשות זאת. ויש לזכור: הקלות שבה מצליחים להכניס עשרה חברי כנסת במפלגה חדשה ונוצצת היא אותה הקלות שבה הם עלולים לצאת מהזירה לאחר אכזבת הקהל.
אז למה בעצם צריך מפלגה חברתית אם ישראל יפה ופורחת? הרי התל"ג מצוין, והעמידה במדדי ה־OECD נפלאה ואנחנו באמת "סטראט־אפ ניישן". אבל יש פער בין המדינה לאדם הפרטי. אולי שרנו ביום העצמאות "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת", אבל האמת היא שרגע לפני שאנחנו מרגישים נפלא עם המדדים שלנו כעם, אנחנו מרגישים לא טוב במדדי האדם היחיד.
אנחנו מרגישים לא טוב כשאנחנו מסתכלים על הפרויקטים הכושלים של "מחיר למשתכן", על התורים האינסופיים בקופות החולים ובבתי החולים, על הצורך לשלם יותר ויותר על רפואה פרטית, על העוני של משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, על יוקר מחיה מטורף, על פקקים אימתניים ועל חוסר תקווה וייאוש.
התקווה המצופית ממפלגה חברתית היא בעצם התקווה להציל את עצמנו מלהיות עבדים של הזמן, כי קדושת הזמן איבדה פה משמעות. צריך לעבוד עשרות שנים לדירה, צריך לנסוע שעות לעבודה, צריך להמתין חודשים לתור. הזמן שלנו הפך להפקר. כולם נוגסים לנו בו בלי הרף.
אז נכון שעכשיו זו אורלי לוי־אבקסיס, אבל הפנקס פתוח והיד רושמת. אם היא תבטיח הרים וגבעות ולא תקיים, בפעם הבאה תבוא מפלגה חברתית חדשה. אפשר להצטייר כהבטחה חברתית לפני הבחירות, אבל צריך לממש את ההבטחה אחרי הבחירות. כל מפלגה שרוצה לזכות בעוד מנדטים צריכה להבטיח לנו עתיד טוב יותר ברמת הפרט, אבל צריכה גם לקיים.
נכון, יש איראנים וסורים וחמאס וצעדות שיבה וזה מבהיל, אבל החרדה הכלכלית מפחידה לא פחות.
