באופן מחזורי ומסודר למדי, אחת לכל עשור וקצת שנים, מתבשר העולם על פתרון בעיית צפון קוריאה. בשנת 1994 נשלח נשיא ארה"ב לשעבר ביל קרטר לדון עם הרודן דאז, סבו של הנוכחי, ואף הצליח להגיע אתו להסכם הפסקת העשרת אורניום. אלא שבאותה שנה הוא מת, ואת מקומו בשלטון תפס בנו, קים ג'ונג איל. הבן לא ממש התרשם מניסיונות הפיוס-לכאורה של אביו, ביטל את ההסכם, העצים עוד יותר את צבא הצפון והמדינה הפכה למבודדת עוד יותר.
שנים אלו היו השיא של "אידיאולוגיית גוצ'ה" – הטוענת כי אין למדינה להסתמך אלא על עצמה, ולשם כך יופנו עיקר תקציביה לצבא והתעצמות גרעינית. אלא שהיו לכך מחירים כבדים בדמות סנקציות בינלאומיות שגרמו לרעב כבד ומצוקה הולכת ומחריפה בצפון קוריאה.
לאחר עשור, ב-2005, הגיע הסיבוב השני: קים ג'ונג איל הודיע כי הוא מוכן להפסיק לפתח נשק גרעיני, וזאת בתמורה לסיוע כספי מצד המעצמות הגדולות – ארה"ב, רוסיה, יפן, סין וקוריאה הדרומית. ודאי לא תופתעו לשמוע שגם הסכם זה בוטל כמעט כלאחר יד, עוד בטרם חגג שנה להיווסדו. הצפון המשיך לבצע ניסויים גרעיניים, מצב שהמשיך גם אחרי שהמנהיג מת ובמקומו עלה לשלטון קים ג׳ונג און, בשנת 2011.
והנה שוב חוזר לו הניגון המוכר. המנהיג הצפון קוריאני מודיע על מחוות כלפי דרום קוריאה, דיבורים על פירוק נשק ופירוז ומה לא, נאומי פרס נובל לשלום כבר נכתבים להם בוושינגטון וסיאול.
אמנם, יש בפעם הזו סימנים מוגברים לכך שהמנהיג העליון מתכוון לכך ברצינות. אחד מהם היה הצעד שביצע בסוף השבוע האחרון ושריגש את העולם כולו, כשהפך למנהיג הראשון מצפון קוריאה שפסע בשטח ריבוני של הדרום, כולל חיוכים ולחיצת יד עם מנהיג האויבת הגדולה.
מצד שני, אנחנו נמצאים בעידן שבו הכול גם כך מועצם, הטוב והרע יחדיו. כל מחווה חיובית הופכת לאוטופיה כאן ועכשיו, והפרופורציות שגם כך אובדות בחסות הרשתות החברתיות יוצרות מצג שבהחלט יכול ברגע אחד להפוך למצג שווא.
כרגע, כאמור, הכול נראה בכיוון הנכון. אבל כשמי שבאמת שולט במצב הוא נשיא ארה״ב דונלד טראמפ – שאין ספק כי התנהלותו הקשוחה בתחילת כהונתו מול הרודן סללה את הדרך למה שרואות עינינו כעת – כדאי לזכור שהכול יכול להתהפך ברגע. והדבר נאמר דווקא לחיוב. כלומר, אם טראמפ יבין שצפון קוריאה היתלה בו בדיוק כפי שהיתלה בעולם בשתי ההזדמנויות הקודמות, התגובה שלו עשויה להיות קיצונית הרבה יותר מזו שהפגינו ממשלי ארה״ב דאז.
מה תהיה התגובה הזו? כמו תמיד אצל טראמפ, אין לדעת. אלא שחוסר הוודאות הזה, לעומת הדוקטרינה היותר מדי ברורה וסדורה של ממשלים קודמים בנושא, דווקא הוא באופן אבסורדי יכול להיות האקס-פקטור שיגרום לכך שהפעם חזון שלום חצי האי הקוריאני אכן יתממש.
