בין חגי תשרי לחנוכה יש תקופה ארוכה ואפורה של שגרה חונקת. בכנות, אני לא מתה על שגרה ולא על אפרוריות. אולי זה קשור לדברים שחסרים בחיי היום יום שלי, אולי בצורך שלי בתנועה ובדרמה. בשגרה אני זקוקה למשהו לצפות לו, מוטיבציה לעבוד יום יום. אז אחרי כמה שנים של קורונה ולא לצאת מהארץ קניתי כרטיס טיסה לסוף השבוע של יום ההולדת שלי עוד כמה חודשים. מצאתי כרטיס הלוך שהיה מאוד זול אבל כרטיס חזור לא מצאתי והחלטתי לדחות את הקניה שלו למתי שיהיה לי זמן לחפש. כשסיפרתי את זה לנעה היא שאלה בצחוק אם אני מתכוונת להשאר שם, לברוח. צחקתי ואמרתי לה שאין סיכוי, מה יש לי לחפש שם, לונדון הרי, לא מחכה לי.
בשנתיים האחרונות אני עובדת עם ילדים ונוער בסיכון בפרויקט מיוחד של העירייה. אני אוהבת את העבודה שלי כי היחסים עם הילדים יכולים להיות מאוד כנים ופשוטים, בלי פוזות, בגובה עיניים. אם הם כועסים הכעס מונח על השולחן. אם הם שמחים הם נראים שתכף יתחילו לרחף באוויר. עם מתבגרים זה יותר מסובך. הם יותר דומים לנו, המבוגרים. כשאנחנו שמחים אנחנו זהירים, כשאנחנו עצובים אנחנו מבטלים את מה שאנחנו מרגישים או צוללים לתוך חור שחור. אנחנו אלופים בלהמציא סיבות פתלתלות למצב רוח שלנו במקום לקבל את זה שאנחנו כועסים או מקנאים או פשוט מאוכזבים מהחיים שלנו כמו שהם עכשיו. אנחנו בורחים.
אחת הנערות שלי, בחורה מתוקה מאין כמותה, לא הגיעה או יצרה איתי קשר במשך יותר משבוע. התקשרתי לברר אם היא מתכוונת להגיע היום והיא סיפרה לי שלא הגיעה כי החליטה לקחת עבודה אצל משפחה באילת. "באילת?!", שאלתי בקול המום. "אבל, מה עם הלימודים שלך? והבית? וההשתתפות בפרויקט?". "לא חשבתי על זה", היא אמרה לי. בטח שהיא לא חשבה על זה, מי טורח לחשוב על מה שהוא בורח מפניו- השגרה, המטלות, החרדה מהעתיד ומההווה? היא טענה שהיא לא בורחת, אבל אי אפשר לעבוד על הבורחת המקצועית ביותר שאני מכירה (אני).
כילדה הייתי משתעממת לעיתים קרובות בלימודים, אז הייתי שוקעת במחשבות, בדרך כלל בסיפורים פנימיים שהייתי מספרת לעצמי על מה יקרה לי כשאהיה גדולה או איזה אוצר אמצא מחר מאחורי החצר של בית הספר. החלומות האלו הפכו לסיפורים פנימיים כל כך חזקים שלפעמים הווליום שלהם גבר על זה של המציאות.
סיפרתי לעצמי סיפורים מגיל כל כך צעיר שלספר סיפור הפך לחלק ממי שאני. זה מתבטא בכתיבה שלי פה אני מניחה, ביכולת להיות 'אמה' שהיא גם דמות בדיונית וגם אמיתית לגמרי, היא אני שהופכת לסיפור. לפני כמה שבועות קראתי טור של מישהי אחרת כאן באתר, שכותבת על דברים אינטימיים מאוד בשמה האמיתי. זה הכה אותי באופן מפתיע- האומץ שלה לדבר את הדברים בגלוי, בלי להסתתר מאחורי שם בדוי כמוני. אז אולי האנונימיות שלי היא גם סוג של בריחה. אולי לספר את הסיפור שלי דרך דמות אחרת- עוזר להרחיק את הכאב. ואולי גם כרטיס הטיסה בכיוון אחד הוא סוג של בריחה.
