ברשימה הקודמת הבאנו דברים מאת חוקר החסידות מרטין בובר בפתח ספרו "בפרדס החסידות". בובר מציין שם כי 23 שנים קודם שנולד הבעל שם טוב בשנת ה'תל"ו, מתו בזה אחר זה שני יהודים דגולים שיצאו מכלל ישראל: הפילוסוף ברוך שפינוזה, והמשיח שבתי־צבי שהמיר את דתו ויצא את היהדות.
ואכן, חוקרים ניסו להסביר את הופעתה של החסידות על רקע תנועת השבתאות שסחפה רבים, ועל רקע הגותו של ברוך שפינוזה. ברשימה הקודמת ניסיתי להראות שישנו דווקא הבדל מהותי בין רעיונות המשיחיות השבתאית ובין החסידות, ושאין זה נכון שהחסידות ינקה מהשבתאות. החסידות ינקה מהמקורות היהודיים הקדומים, ובניגוד לשבתאות נשארה נאמנה ומחויבת לדרך ההלכה והמצוות.
הפעם מבקש אני להתמקד בטענה השנייה, שהחסידות הושפעה מתורתו של ברוך שפינוזה. מהיכן נובעת טענה זו? לכאורה אפשר היה לראות בחסידות נצר של שפינוזה, שכן מוטיבים חסידיים מסוימים בנוגע להסתכלות על היחס שבין האל והעולם, דומים להגותו. כפי שהבאתי בפניכם לא פעם, החסידות מאמינה בנוכחות האל בעולם הזה, הן בקודש והן בחול. מכאן נובע הרעיון של "עבודת ה' בגשמיות", האומר שאפשר לעבוד את ה' בפעילותינו בחיים הגשמיים, למשל דרך האכילה.
בריחה מהעולם
בנקודה זו הייתה החסידות שונה מחלק ניכר מההגות היהודית הקלאסית, וגם מהדתות האחרות. העולם הנוצרי המערבי מחלק את החיים לשניים: התחום הקדוש והתחום החילוני. זהו מרכיב נוצרי, שמדבר על חלוקה בין שתי הרשויות – הקיסר והא־לוהים. המעניין הוא שלפי בובר, הרעיונות של המיסטיקה מחריפים חלוקה זאת, כי בעולם המיסטיקה המפגש עם הא־לוהים משמעותו שהאדם עוזב בצורה מסוימת את העולם הזה כדי להגיע לחוויה הרוחנית. מסיבה זו המיסטיקה יכולה להתקיים במנזרים בהרי ההימלאיה, במקום רחוק המבודד מהחיים הרגילים.
אגב, תפיסה זו היא אנטי־נבואית, שכן הנבואה מדברת על תיקון העולם, בעוד שהמיסטיקה מדברת על תיקון האדם, תיקון שיתרחש כאשר הוא יצליח להתנתק בעולם זה ויתעלה לעולם העליון. גם בעולם המערבי הנוצרי מתקיים ניתוק מעין זה. ישנם הנזירים הבורחים מהעולם, אבל העולם הרגיל נשאר חולין. לכן העולם המערבי הנוצרי מסתדר היטב עם הרעיון של מיסטיקנים ואנשי קבלה החיים במדור מיוחד, בעוד שהעולם עצמו נשאר עולם של חיים חילוניים ללא שום משמעות נוספת.
לעומת זאת, האקזיסטנציאליזם של החסידות, המדבר על הרעיון של העלאת הניצוצות שמפוזרים בעולם, מבוסס על עיקרון שונה. זהו רעיון של שאיפה לחיים אידיאליים בעולם הזה שמוסיפים להם ממד חדש של קדושה. בגישה חסידית זו יש קרבה ל"פנתאיזם" – דהיינו תפיסה המאמינה שהאל נוכח בתוך העולם הגשמי שלנו. גישה זו עומדת בניגוד לגישות הקלאסיות הרואות באל בורא העולם, שנשאר לחלוטין מחוצה לו. כך, למשל, חשב הרמב"ם. שפינוזה הוא לכאורה מייצג של גישה זו, ולכן היו כאלו שרצו לראות בחסידות המשך לרעיונותיו של שפינוזה, שקדם אך במעט לחסידות.
אלא שיש הבדל גדול בין הפנתאיזם של החסידות ובין שפינוזה. ההבדל העקרוני קשור לשאלה הבאה: אם א־לוהים נמצא בכל פינה בעולם ובטבע, כיצד ניתן לומר שיש בעולם מושג של "רע"? לכאורה, כל מה שיש בעולם הוא טוב! זו שאלה משמעותית מאוד שהחסידות ניסתה לענות עליה בכמה צורות, למשל על ידי תורת הצמצום – שהקב"ה "צמצם" את נוכחותו בעולם. כך מתאפשרת הבחירה של האדם, וגם קיום הרע.
אולם שפינוזה דיבר בשפה אחרת. הוא היה "מוניסט", כלומר יצר ממש זהות בין האל ובין הטבע. האל הוא הטבע. בכך הוא חרג מגבולות הגזרה הרחבים של ההגות היהדות הקלאסית, שהייתה תמיד "דואליסטית" – כלומר גרסה שיש הבדל בין האל ובין העולם. עיקרון זה נשאר גם בחסידות. זהו ה"פנאנתאיזם" – האל נוכח בעולם אך הוא אינו העולם, כפי שטען שפינוזה.
בין התפילין לציצית
ההבדל בין השקפות אלו עצום. משמעות המוניזם של שפינוזה היא שכבר אין משמעות להבחנה בין טוב לרע. הבסיס של ההשקפה היהודית הוא שיש הבדל גדול בין טבע למוסר, בין "עובדות" ל"ערכים". איננו מקבלים את הערכים הנוהגים בטבע כנורמות, אלא בונים מערכת מוסר שהוא מעל לטבע. מי שנלחם כל חייו על ההבדל הזה היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ. אך כל זה נמחק במוניזם של שפינוזה. אז אומנם לכאורה יש קרבה בין הרעיונות החסידיים של נוכחות א־לוהים בטבע ובין שפינוזה, ועדיין לדעתי ההבדל גדול מאוד, וטעו אלו שחשבו שהחסידות ינקה מרעיונותיו של שפינוזה.
בהקשר זה, בתורת חסידות ברסלב ישנו רעיון נפלא. אנחנו אומרים בכל יום "שמע ישראל", ואחר כך "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". הפסוק הראשון מתאר את רעיון הקדושה – האחדות הנמצאת בעולם הרוחני העליון. "ה' אחד" זהו האיחוד העליון, הבנוי על הקודש המופרד מהחול. מנגד, הפסוק השני בנוי על הרעיון ההפוך, שהקב"ה נמצא בכול. זהו כבוד ה' המתואר במקרא כשהוא יורד לעולם ושוכן בו. זו הסיבה שאנחנו אומרים אותו בשקט, כדי לסמל את הזהירות שלנו מהוצאת המסקנות, שלא נגיע להבנות לא נכונות בנוגע לנוכחות ה' בעולם וקדושת עולם החול, ובוודאי שלא לרעיונות המוניסטיים.
בעניין זה ישנם שני סמלים נהדרים: תפילין וציצית. את התפילין מוציאים לפני שנכנסים למקומות מטונפים. התפילין מייצגות את הקדושה, את "שמע ישראל" – האחדות שבעולם הרוחני העליון. אולם את הציצית לא מסירים באף מקום, היא המייצגת את "כבוד מלכותו" המצוי בכול.
רעיון מרכזי נוסף בהגותו של שפינוזה הוא, במילותיו של בובר: "שפינוזה ההין ליטול מא־לוהים את הסגולה של הדיבור אליו". כלומר, בהגותו של שפינוזה חדלה האפשרות לדבר אל א־לוהים. בובר מסביר ששפינוזה רצה "לטהר" את המונותאיזם ולהפוך את האל למושג אבסטרקטי עד כדי כך שכבר אי אפשר לפנות אליו. גם בעניין זה ניסו לראות השפעה של שפינוזה על החסידות, והדבר אף היה במחלוקת בין גרשום שלום למרטין בובר. על כך בפעם הבאה אי"ה.
