לא ירו עליי בלבנון

השבוע גילינו כולנו שירו על יאיר לפיד בלבנון, בזכות סרטון ישן (2015) שרץ בטוויטר ובו סיפר לרגל יום העצמאות מה ציוני בעיניו, כמובן דרך סיפורו האישי. רק על עצמו לספר ידע. באחת הרפליקות אומר לפיד את המילים "ירו עליי בלבנון". השבוע (2021) שאל אותו העיתונאי יהודה שלזינגר אם הוא יכול להרחיב קצת בנוגע לפעם ההיא שירו עליו בלבנון, ולפיד ענה שאין לו מושג על מה הוא מדבר ושמדובר באירוע מלפני ארבעים שנה.

אני לא אומר שהוא משקר. יכול להיות שפעם בתור כתב במחנה לפיד היה בלבנון ומישהו ירה והוא לקח את זה אישית. אבל אני רק שואל: מה גורם לאדם שלא שירת בשירות קרבי לומר שירו עליו בלבנון? התשובה ברורה, אנחנו אוהבים מנהיגים שירו עליהם בלבנון, או בעזה או בתעלה. אנחנו רוצים לומר: "איזה מזל שהכדור ההוא במבצע ליטני לא לקח לנו אותו". זה חלק מהטקס. רוצה להנהיג אותנו? אנחנו מבקשים שכמעט תמות, אחרת לא נוכל לקחת אותך ברצינות.

אחרי שטוויטר חגג קצת על לפיד חשבתי לעצמי: אם אי פעם אני רוצה להיות ראש הממשלה, אני חייב לייצר לעצמי איזשהו סיפור "ירו עליי בלבנון" משלי. זאת אומרת, חשוב גם לרכוש השכלה, לייצר כריזמה, לקשור קשרים, להעמיק בראייה היסטורית, ללמוד מדיניות ציבורית, להתחבר למערכת המוניציפלית. אבל לפני כל אלה, אני חייב חוויית "ירו עליי בלבנון".

כמו ליאיר לפיד, גם לי זה לא באמת קרה. אלא שחוויית "כמעט־מוות" היא כמו מגדר, ואין לכם שום זכות להגיד לי אם אני מרגיש גבר, אישה או כמעט־מת. ולכן ברצוני לשתף אתכם בחוויה או שתיים שאירעו לי בשירותי הצבאי כדי שיום יבוא ואוכל להנהיג את המדינה. או להיות חליפי.

הישרדות: החברה שלי

שירתּי בחיל האוויר, בתור הנדסאי אלקטרוניקה שחיל האוויר מיהר לגייס לשורותיו כדי שיסייע בשימור היכולות הטכנולוגיות שלו אל מול צבאות האזור. אני זוכר שכשהתגייסתי הייתה לי חברה שאהבתי מאוד, אבל היא אהבה אותי קצת פחות ונפרדה ממני בערך חודשיים אחרי שהתגייסתי. כשחזרתי מהבית שלה, חצי בוכה וחצי בוכה, הייתי עייף עד כדי כך שגיליתי יכולת מופלאה להירדם על ההגה תוך כדי בכי.

נרדמתי לשתי שניות, ומיד כשהתעוררתי ראיתי מולי קיר. הסטתי את הרכב, פחות מחשש לחיי שנראו גם ככה מיותרים ויותר מחשש לרכב של הוריי. בשנייה האחרונה הצלחתי להסיט את הרכב ורק לשרוט אותו קלות. כשהגעתי הביתה שיתפתי מיד את ההורים שלי במה שקרה, והם ניחמו אותי: "לא נורא, תמיד יהיו חלאות שישרטו רכב בחניה ולא ישאירו פתק" (ייתכן ששיניתי קצת את הסיפור).

חוויית הכמעט־מוות השניה שלי בצבא הייתה בחדר במגורים בבסיס חצור. היו לנו תנור ספירלה, טלוויזיה 28 אינץ' (זוכרים שהיו טלוויזיות בגודל כזה?) ומזגן שהיה תלוי מעל מיטתי. באותה תקופה הייתה לי חברה בבסיס, ובסופי שבוע נהגתי לישון בחדרה, שאומנם לא הייתה בו טלוויזיה אבל היה בו פחות ריח של רגליים. בבוקר יום ראשון, רגע לפני שהרס"ר הגיע לבסיס לחיפוש אחר זכרים במגורי הבנות, נפרדתי לשלום ממנה וחזרתי לחדר להתארגנות. כשפתחתי את הדלת גיליתי שהמזגן נחת נחיתת אונס על המיטה שלי וכמעט הרג אותי. הוא נחת בעצם מטר מהמיטה שלי, אבל מבחינתי זו חוויית כמעט־מוות לפחות כמו שר החוץ ההוא שירו עליו בלבנון.

מבטים וממתקים בחווארה וביבנה

הייתה גם חוויית כמעט־מוות אחת בשק"ם של הבסיס. אף פעם אל תקנו כריך טונה באחת עשרה בלילה. אפילו הטונה ניסתה ללחוש לי "ותר אחי, ותר". והייתה גם הפעם ההיא באבט"ש ליד שכם, כשהתלוויתי לאיזה מג"בניק ללוות עציר פלסטיני למחסום חווארה. נתנו לי נשק שבמקרה הטוב ידעתי לזרוק אותו בשעת הצורך על התוקף; ליווינו את העציר, ואנשים הסתכלנו עלינו בעיניים מלאות זעם. אז נכון, לא ירו עליי בלבנון אבל הביטו בי בזעם בחווארה.

והנה חוויית כמעט־מוות אחת אחרונה. פעם חתכנו כל החבר'ה מהבסיס לבאולינג ביבנה. אני חושב שזה היה ביבנה. אל תתחילו לחפש עכשיו בגוגל אם יש באולינג ביבנה. לא היה לנו "פס" (לחיילים של היום: פעם הייתם צריכים לשאת איתכם פתקית מיוחדת שנקראת "פס" וכתוב בה שמותר לכם להתקיים מחוץ לבסיס), אבל אמרנו "יאללה, מה כבר יקרה, כולה בסיס חיל אוויר, מי יבדוק". כשחזרנו בחצות ראינו בשער הבסיס ארבע ניידות של מצ"ח ושתיים של מג"ב. מתברר שבזמן שנעדרנו התעורר חשש לחדירה לבסיס. לא הייתה לנו שום דרך אחרת להיכנס, אז ישנו באוטו כמה שעות. מתישהו אחד המג"בניקים דפק על החלון ושאל מה אנחנו עושים שם, אז התוודינו ואמרנו לו שחתכנו מהבסיס. הוא נתן לנו להיכנס בתנאי שנקנה לו במבה, אז קנינו לו במבה וטעמי. אני בטוח שמישהו פעם קנה טעמי בלבנון.

אז בטח הבנתם: בכל הנוגע לחוויות כמעט־מוות בצבא, אני לא ממש כשיר לראשות הממשלה. ואני מבין את זה לגמרי, אבל גם יאיר צריך להבין את זה. יאיר, אתה ציוני, ואני בטוח שאתה אוהב את ישראל, ואפילו הבאת מהלך מתוחכם ואוטוטו אתה ראש הממשלה, אבל בחייאת, את הבוחרים שלך ממש לא מעניין אם ירו עליך בלבנון או שנפלה לידך קטיושה. אין שום סיבה שתמציא עכשיו איזה "ג'ון רמבו לפיד" שיהפוך אותך למצביא פוטנציאלי.

אני מכיר את תחושת ההחמצה, גם אני משתעשע מדי פעם במחשבה שפספסתי בזה שלא הלכתי לקרבי. אין לי "חברים מהיחידה", אין לי הווי כמו שיש ללוחמים, וייתכן מאוד שאם היו מחזירים אותי בזמן הייתי בוחר להיות לוחם, אבל אין לי שום כוונה להמציא לעצמי רזומה שלא שייך לי. או במונחים של לפיד: אין לי שום כוונה להמציא לעצמי רזומה חליפי.