אני עומדת לכתוב כאן על אחד האירועים המביכים והמביישים ביותר שחוויתי וכתבתי עליהם אי פעם בחיי. אני כל כך מתביישת, אבל יחד עם זה לגמרי מרגישה שחובתי המוסרית לספר על כך, ואם אצליח להושיע מישהו, הדבר שווה את הקרבת שאריות כבודי העצמי.
הסיפור מתחיל לפני שבועיים בערך, עת ישבתי לי לתומי על הספה בבית מחוסרת מעש. "מחוסרת מעש" הוא בעצם ביטוי מכובס ל"מכלה את זמני לריק בשיטוט ברשתות החברתיות או באפליקציות קניות". כי אין אמא בעולם שיכולה להיות מחוסרת מעש, בטח לא אחת עם שישה ילדים, בטח לא חד־הורית, בטח לא אלמנת טרור.
בעודי מכלה את זמני לריק ברשת, במקום לקפל כביסות או לסדר חדרים או משהו, לפתע לכדה את עיניי פרסומת אטרקטיבית לאפליקציית משחק לטלפון. כולם מכירים: מלכודת המסטיק הדביקה הידועה בכינויה קנדי קראש.
אמא אלופה
אני יודעת – זה מיושן, רטרו, משחק וינטג' השייך לעבר הרחוק, בן תשע שנים לפחות. אבל ככה זה פה בחוות־גלעד: כמו קליטה סלולרית, חשמל ומשלוחים מהסופר, את כל הדברים הטובים אנחנו מקבלים בפער זמן מטורף. אחרי רגע קט של התלבטות מצאתי את עצמי מורידה את המשחק לטלפון, ללא כל היגיון, ומיד התחלתי לשחק.
מה אומר ומה אספר, זה היה איום ונורא. בתוך שניות כבר הייתי בשלב 16, אלופת האלופים, עם חמש לבבות, ומאתיים כוכבים, יצורים חייכנים וצלילים מפרגנים החלו לקפוץ עליי מכל עבר בטלפון. הייתי לגמרי באורות.
עברה שעה בערך. אולי יותר. אולי שעתיים או ארבע. לא זוכרת. עצרתי את המשחק כדי להכין ארוחת צהריים לילדים ולתלות את הכביסה מהמכונה שבינתיים סיימה לעבוד, ועוד כמה דברים שהקרבתי על מזבח ה"אחר כך".
אני לא יודעת איך זה קרה ובאיזה שלב התעוררתי, אבל לפתע מצאתי את עצמי בשלב 113 מבסוטה עד הגג ומתלבטת אם לקנות עוד מטיל זהב או שעדיף לשמור את הכסף לשלבים מתקדמים יותר.
וכך עבר הזמן. הייתי מרוצה מאוד מההספק הבלתי נלאה: בכל זאת, התחלתי את היום כאמא משמימה לשישה שהצלחותיה רנדומליות ויומיומיות, וסיימתי אותו גיימרית אלופה עם רעל בעיניים שרק מחכה לטורניר הבא.
בבוקר המחרת ארגנתי את ילדיי לבית הספר, סידרתי שלושה תפוחים ירוקים על השולחן, והנחתי לידם שורת סנדוויצ'ים ולצידם שורת שקיות קורנפלקס. לרגע הופתעתי שדבר לא קרה. הם לא נעלמו מנצנצים ומרעישים, ולא הותירו אחריהם כדור מתפוצץ או סוכריית גומי שתמחק את כל השורה.
במהרה התעשתּי כמובן, אבל ההפתעה הזו ליוותה אותי גם כשפגשתי מחוץ לביתי שלושה חתולים אפורים: בדחף רגעי ובלתי נשלט האצבע שלי הורתה עליהם בתנועת מריחה, ונחשו מה, דבר לא קרה.
ככה זה פה בחוות־גלעד: כמו קליטה סלולרית, חשמל ומשלוחים מהסופר, את כל הדברים הטובים אנחנו מקבלים בפער זמן מטורף
כשהילדים חזרו לפתע פתאום מבית הספר ומהגנים (איכשהו נעלם לי כל הבוקר, בלי שזכור לי שעשיתי משהו אבל היי, אני בשלב 204) הבנתי שאין ארוחת צהריים זמינה. אז התחלתי לאלתר. אני גיימרית אלופה, עם כמה וכמה ניצחונות מוחצים ולא פשוטים בכלל בהיסטוריה בת היום וחצי שלי עם קנדי קראש; מה זה בשבילי לצלוח ארוחת צהריים מזינה וטעימה בהינף יד.
חיים, מישהו?
במשך שאר היום וגם למחרת הסתובבתי שיכורת חושים ומלאת מרץ, מרגישה מוערכת ומתוגמלת היטב בידי האיש המצחיק מהמשחק המתוק. לא חשוב עד כמה ילדיי לא הקשיבו לי, שלא לומר לעגו לי, ולא חשוב עד כמה הבית היה לא מסודר ועד כמה דחיתי דברים, ההרגשה הייתה של מלאות וחשיבות.
זה היה יכול להימשך כך עוד ימים רבים ותקופות חשוכות ואפלות מאוד, אלמלא התחלתי להפסיד ולחוות תסכול גדול, שהתבטא בהתקפי זעם רבים ובחוסר יכולת לשלוט בארובת הדמעות. בהתקף כעס נואש פשוט מחקתי את האפליקציה.
רגע אחר כך כבר הבנתי את גודל האסון, אך את הנעשה אין להשיב. כל הלבבות, כל המטילים, השלבים הרבים, היצורים החייכנים והצלילים המפרגנים – כולם התפוגגו כלעומת שבאו.
ואז, כפי שבוודאי ניחשתם, התחלתי להתאבל. כן, עם כל הגיז'דורים ותחושת הריקנות, הלילות הבודדים והמספד. הלב שלי היה מכוון לתחושה הכבדה שמשהו חסר לי בחיים, משהו שלעולם לא יחזור, משהו שהיה ועכשיו איננו. ועכשיו אני יושבה בדד במרפסת ביתי, ראשי נמלא טל קווצותיי רסיסי לילה, ועל אלה אני בוכייה.
על התותים, על סוכריות המקל, על הנחשושים והשטיחונים הצבעוניים, על שורות־שורות שהספקתי לחסל ועל שלעולם לא אזכה עוד לשמוע בצלילו המתוק והגאה של הילדון במשחק.
אני מודה, מדי פעם אני עדיין נתקלת בפרסומת ההיא להורדת המשחק, ומשהו בתוכי מתכווץ. ולמרות זאת, אני מתעקשת לאט־לאט להירפא מהתהום שפערתי מתחת לרגליי. אני מנסה לנחם את עצמי בשמחות הקטנות של היומיום, מתרפקת על עוד זיכרון ומבינה שעכשיו יש לי חיים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
