כשפרצה האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000, עבדתי ככתב 'הארץ' לענייני העולם היהודי. האינתיפאדה יצרה שפל בתיירות הנופש לישראל, גם זו היהודית, אבל הביאה מבול של משלחות הזדהות של פעילים בפדרציות ובשאר ארגונים יהודיים. היו ביניהם מי שהזדהו עם ישראל הזדהות גמורה, אבל היו כמה, במיוחד מהחוף המערבי, שחזרו על התלונה הקבועה: ההסברה הישראלית גרועה.
אני זוכר שחשתי מאוד לא בנוח מול התלונה הזו. הרי עצם האשמת "ההסברה", ולא המדיניות, מעידה שהמתלוננים חושבים שהצדק עם העמדה הישראלית, ויש להם בעיה רק עם העובדה שהצדק לא משתקף בתקשורת האמריקנית. אם כך, מדוע שלא יתקפו בראש ובראשונה את התקשורת שלהם? הפניית התלונה כלפי ההסברה העידה בעיניי שיותר ממה שהם מוטרדים מהמעמד של ישראל, היהודים הללו מוטרדים מהסיכוי שהדימוי הזה יקרין משהו שלילי כלפיהם מצד הסביבה הליברלית הלא־יהודית.
נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי השבוע שהשחקנית נטלי פורטמן החליטה לא לבוא לטקס שבו היה אמור להינתן לה פרס בראשית בסך שני מיליון דולר, מטעם קרן 'ג'נסיס'. הנימוק הראשוני שנמסר בשמה היה זה: "האירועים האחרונים בישראל (כנראה הירי בעזה, ואולי גם סוגיית המסתננים, י"ש) מאוד מטרידים את הגברת פורטמן". אחר כך הובהר שהנימוק הוא התנגדות אישית לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שהיה אמור לנאום בטקס.
אני מודה שברגע הראשון חשתי קצת שמחה לאיד כלפי מעניקי הפרס: מי שמוצא לנכון להעניק פרס יוקרתי המיועד לאדם "המהווה דמות מופת בקהילתו, ויכול להעניק השראה לדור הצעיר של העם היהודי ברחבי העולם" לכוכבת הוליוודית שלא באמת עשתה משהו למען העם היהודי, אולי מגיע לו שיבוזה. אבל היריקה של פורטמן אינה רק על קרן 'ג'נסיס' ואפילו לא רק על ראש הממשלה, אלא על כולנו, ש"האירועים האחרונים" במקומותינו "מאוד מטרידים" את נפשה העדינה, עד כדי כך שהיא אינה רוצה להיראות בחברתנו.
ראשית, הבחירה בהחרמת הטקס במקום לכבד אותו ולשטוח במהלכו את ביקורתה הלגיטימית כלפי נתניהו או ישראל. האם פורטמן הייתה רוצה שכל מי שלא אהב את הצעד הזה שלה יתחיל עכשיו להחרים את סרטיה? האם היא מתכוונת להחרים כל מנהיג שמדיניותו אינה נראית לה, או שהיחס הזה שמור רק לראש ממשלת ישראל? שימוש בנשק החרם צריך להישמר למקרי קצה של פשעים חמורים, אחרת אין לדבר סוף. יתר על כן: פורטמן לא הודיעה שהיא מוותרת על הפרס, אלא רק על הופעתה בטקס קבלתו. היא בעצם ציפתה שהפרס בכל זאת יוענק לה, גם אחרי שירקה על מעניקיו.
שנית, יש לומר שמידת ההבנה שפורטמן מגלה ביחס לסוגיות שהיא מוחה עליהן אינה מרשימה במיוחד. הן בסוגיית המסתננים והן בסוגיית הירי בעזה, המציאות והשאלות העומדות על הפרק סבוכות מכדי שאפשר יהיה לפסוק בפשטנות שמדיניות נתניהו פסולה עד כדי כך שהיא מצדיקה את החרמתו. לגמרי לגיטימי שאדם יחשוב אחרת מנתניהו וממדיניות ישראל בסוגיות האלה (גם אני לא אוהב הרבה צדדים במדיניותו ובאישיותו), אבל ראוי שיהיה זה לאחר ליבון מסודר של כל הטיעונים לכל הצדדים, ולא במין פוליטיקלי קורקט פשטני ומתפנק שהכול ברור לו. האם פורטמן הייתה תובעת גם מארה"ב לקלוט מיד 1.2 מיליוני מהגרי עבודה מאפריקה (זה המספר המקביל ל־0.4 אחוזים שמהווים המסתננים בישראל)? האם הייתה תובעת מארה"ב לא לירות בשום אופן לעבר אלפי אנשים ממדינה עוינת המסתערים על גבולותיה?
אין מנוס אפוא ממסקנה שיותר ממה שפורטמן לוחמת למען זכויות אדם, היא מבקשת את אהדת המיליה הליברלי העוין את ישראל. הצביעות הזו עצובה כשמדובר ב"ליברלים" שאינם יהודים, אבל עצובה וכואבת שבעתיים כשהיא באה מצד יהודי, ועוד כזה שמוכתר בתואר "דמות מופת בקהילה".
בהקשר הזה צריך לומר באופן כללי ועקרוני: היעד של "תיקון עולם" שיהדות ארה"ב שמה לנגד עיניה הוא ראוי ונעלה, אבל הוא הופך למכוער ובזוי כשמימושו מגיע, בין השאר, באמצעות ביזוי של יהודים אחרים המתמודדים מול מציאות סבוכה וקשה. זה אכן מעורר את החשד שהפעילות ההומניטרית אינה מיועדת באמת להיטיב לבני אדם באשר הם – שהרי גם יהודים הם בני אדם – אלא למצוא חן בעיני הסביבה הלא יהודית.
ועוד עניין קטן: הזרמים המובילים ביהדות ארה"ב הם הזרמים הלא אורתודוקסיים, בעיקר הקונסרבטיבים והרפורמים. הם כועסים מאוד, בצדק גמור, על החרמת התנועות שלהם מצד הממסד הישראלי. ראוי אפוא שישמיעו את קולם גם נגד החרם של פורטמן כלפי ראש ממשלת ישראל.
