סוף טוב הכול טוב. אנחת הרווחה נוכח שחרורם של נטלי ומורדי אוקנין ממעצרם בטורקיה בהחלט במקומה. אבל אסור לנו להתכחש ללקח שעלינו ללמוד מהאירוע. מעצר השווא של בני הזוג לא היה תמים. אפשר שנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן התכוון מראש לשחק עִם עַם ישראל וממשלתו במשך כמה ימים כדי לנער את מערכת היחסים מקיפאונה; אפשר שהוא התכוון למתוח את עצבינו למען הישגים גדולים יותר ושוכנע באמצעים דיפלומטיים לרדת מן העץ. בשני המקרים ניכר שהוא למד היטב כיצד להוריד את ישראל על ברכיה ולהשיג ממנה בקלות הישגים שבדרך אחרת היו עולים לו הרבה יותר.
כבר היינו בסרט הזה. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הקרין אותו בפנינו כאשר עצר את נעמה יששכר על לא עוול בכפה בשדה התעופה במוסקבה. השבוע עשה זאת ארדואן. יש הבדל מסוים: פוטין יזם את המעצר ותכנן אותו מראש, ואילו ארדואן כנראה רק קפץ על הזדמנות שנפלה לידיו כשבני הזוג התמימים צילמו את ארמונו ואזרח מודאג דווח עליהם. אבל במהותו העניין זהה – סחיטה של ישראל בפיגוע מיקוח.
שני המנהיגים הללו אינם מקוריים. לא הם המציאו את השיטה. הקרדיט עליה מגיע לארגוני הטרור הפלסטיניים ובפרט לחמאס, שהפך את השיטה לאסטרטגיה מרכזית במלחמתו במדינת ישראל. שיא הצלחתו ביישום האסטרטגיה הזו היה בעסקת שליט. הישגי חמאס לא נעלמו מעיני חורשי רעתנו בעולם. פוטין וארדואן אומנם לא חטפו את אזרחינו באמצעים צבאיים, אבל בכך מסתכם ההבדל. גם הם, כמו ארגוני הטרור הפלסטיניים, זיהו את נקודת התורפה: הערך המוחלט שאנחנו מייחסים לחיי אדם בכלל ולחיי ישראל בפרט.
לא במקרה הערך הזה מרכזי בחיינו. זו מורשת עולם הערכים הישראלי שהוטבעה בעמקי נפשנו ובאה לידי ביטוי מובהק במאמר חז"ל: "כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". בנוסחים מסוימים הושמטה המילה "ישראל", מה שהופך את צו החיים הזה גם לצו אוניברסלי. הבעיה אינה בהפנמת הערך הזה בעם ישראל במשך דורי דורות; הבעיה היא שהערך הזה אינו עומד לבדו, ומי שרואה בו חזות הכול פוגע בו עצמו. חז"ל לימדונו גם ש"אין פודין את השבויים יתר על דמיהן, מפני תיקון העולם". אי אפשר שנמשיך להתנהל לפי הערך של "כל המציל נפש אחת בישראל" (כפי שהוא מנוסח בגרסה העממית), בלי לאזן אותו עם הערך המשלים של "אין פודין".
בנקודה כלשהי במהלך התחייה לא תהיה לנו ברירה אלא להעלות על נס את צו החיים האמור של חז"ל, לנשוך שפתיים, להתגבר, ולהתעקש לא לפדות את השבויים יתר על דמיהן. בנפשנו הדבר. ככל שנדחה את יישום התיקון הנחוץ, הן במנטליות הלאומית שלנו והן בניהול המדיניות, המבחן יהיה קשה יותר. לולא מיהר ארדואן לשחרר את בני הזוג אקונין, ייתכן שהיה מספק לנו הזדמנות לעשות את התיקון המתבקש הזה. ארדואן, עם כל הכבוד, אינו פוטין, ובניגוד לרוסיה, לטורקיה יש הרבה מה להפסיד מהמשך הידרדרות היחסים בינה ובין ישראל.
אין ספק ששחרור בני הזוג אקונין במגעים דיפלומטיים היה עדיף. אין צורך לחפש בכוח את ההזדמנות לתקן את נקודת התורפה שלנו; עוד יהיו לנו לצערנו הזדמנויות כאלה. עם זאת, מהפרשה הזו אנחנו חייבים ללמוד את הלקח. ראש הממשלה נפתלי בנט, שאר קובעי המדיניות וגם אנחנו, כל בית ישראל, חייבים להתחיל לשנן היטב את האמת הגדולה של "אין פודין את השבויים יתר על דמיהן".
המעורבים בשחרור בני הזוג יכולים עכשיו לרשום לעצמם הישג מהסוג שרשם לעצמו בנימין נתניהו עם שחרורה של נעמה יששכר. שחרור בני ערובה תמיד מצטלם מצוין ומניב הרבה הזדהות ודמעות התרגשות. אבל בנט יוכל לרשום לעצמו הישג גדול הרבה יותר אם ינצל את ההזדמנות כדי להזכיר לכולנו את נקודת התורפה שלנו. הדבר יוכל לסייע לו גם בהבהרת הקווים האדומים במגעים המתנהלים להשגת הסכם הסדרה עם החמאס בעזה. עליו להזכיר לציבור שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להיכנע לסחטנות הרגשית המופעלת עליה; ושהגיע הזמן ליישם בתחום פדיון השבויים מדיניות המבוססת על העקרונות הישראליים שהורישו לנו חז"ל. זהו תיקון חשוב הן לנו והן לעולם.
