בין כל ההבטחות שהופרו בדרך להקמת הממשלה, באחת יאיר לפיד דווקא עמד: הוא הבטיח שקט, ממשלה "שהאזרחים לא יחשבו עליה שבועיים", וקיים. בטורים הפוליטיים (כולל בזה שלפניכם) עדיין נערכת האנליזה השבועית למצב הממשלה, והכתבים הפרלמנטריים עדיין מנסים לאתר את הסדקים המובטחים ומכתירים כל חבר כנסת ממורמר בכותרת "משבר בקואליציה". גם בטוויטר הרוחות עדיין סוערות, אבל הציבור הרחב משתעמם.
הקואליציה המשתרעת מימינה ועד רע"ם צלחה את הגדול שבמבחניה. אחרי שנתיים של ארבעה גלי קורונה וארבע מערכות בחירות, אין משבר בריאותי ואין סכנת בחירות מיידית. הקורונה, שהעניקה לראש הממשלה דומיננטיות מסוימת, חלפה לעת עתה. התקציב, שהחזיק מתח פוליטי מדומה, חלף. הפוליטיקאים והעיתונאים, אחוזי כאבי פנטום, מתקשים להפנים את המציאות החדשה. שעות השידור תפחו והתארכו בחסות הקורונה, אך לא קוצרו. קצב ה"פושים" הגבוה נשמר, אבל התוכן בהודעות הדחף כבר לא עומד בסף הריגוש. כמו בארה"ב, שערוציה חוו צניחה ברייטינג אחרי מפלתו של טראמפ לטובת סליפי ג'ו, גם בישראל העניין באקטואליה נכנס לנמנום חורף.
בממשלה המגוונת ביותר בתולדות ישראל יש חילוקי דעות, ואפילו ויכוחים, למרבה הפלא, אבל עד כה אף לא משבר אמיתי אחד. ממשלת החילופין הקודמת, שהורכבה משתי מפלגות גדולות שביניהן חרך אידיאולוגי צר, ייצרה דרמות על בסיס שבועי; ממשלת החילופין הנוכחית, שתהום אידאולוגית פעורה בין מרכיביה, לא מספקת את הסחורה. לכל היותר משוגרות עקיצות בטוויטר בין חברי הכנסת של מרצ לחברי סיעת ימינה, או מוצג פרצופו החמוץ של בני גנץ. הווטו ההדדי המוענק לצדדים מכוח הפריטטיות לא הופעל עד כה אפילו פעם אחת. ראש הממשלה והחליפי מתנהלים כלפי חוץ בתיאום מושלם. חולקים קרדיטים וצ'פחות עד כדי פיהוק.
כדי לשרוד פוליטית, הקואליציה אכן זקוקה לשקט תעשייתי, לפשרות, ולמינימום התלהמות. אבל לאווירת הגיבושון יש מחיר: אובדן השליטה בסדר היום. בנט ולפיד מתגאים כמעט בפרופיל הנמוך שהם מתנהלים בו. השבת בני הזוג אוקנין מהכלא הטורקי אתמול מוצגת בסביבתם כדוגמה לרוחה של ממשלת השינוי. דף המסרים הממשלתי נרעש וצלצל מן המהלך שנעשה "בלי רעש וצלצולים", וראש הממשלה ושר החוץ גם התגברו על הפיתוי להמתין לבני הזוג על מסלול הנחיתה לצילום משותף. אפילו את הקרדיט הם חלקו בנדיבות זה עם זה, וגם עם הנשיא הרצוג. במקרה הזה, הבחירה הנבונה תקשורתית אפשרה להם לקבל את המחמאות; אבל ביומיום אין רִיק.
אחרי שנתיים שהמטוטלת נעה בפראות בין אפס למאה, בין סקנדל לפסטיבל, אזרחי ישראל אינם יודעים מה מעסיק את ראש ממשלתם, ורובם כנראה אינם מוטרדים מהשאלה. בנט ולפיד יכולים להציג זאת כהישג, אבל האמת היא שכרגע זהו כורח המציאות שכמעט נכפה עליהם. דווקא משברים קטנים ומנוהלים, כמו זה שנפתר השבוע בהצלחה, מאפשרים לראש הממשלה להפגין דומיננטיות. אבל בשאר הזמן או במשברים מבוקרים פחות, כשאינך מוביל את סדר היום, סדר היום עשוי להוביל אותך, או מי ששולט בו. השקט הזמני מתעתע. אם ראש הממשלה וראש הממשלה החליפי לא יציגו רעיון משלהם, הם יגלו שמישהו אחר יכתיב להם סדר יום חלופי.
לפני למעלה מעשרים שנה המשיל עמוס עוז את נתניהו, בשלהי כהונתו הראשונה, לקומפרסור המטרטר מתחת לחלון. בנט, לפיד, סער וחבריהם חשבו ששיגורו לאופוזיציה משול לניתוקו מהחשמל, אבל מתברר שלמדחס האוויר חיים משלו. ספק אם אפילו נתניהו עצמו שולט בו. ראש האופוזיציה אומנם איבד מעט מאחיזת הברזל שהייתה לו בסדר היום, אבל גם כשאינו שולט בתכנים הוא התוכן. הפוליטיקאי האהוד והשנוא בישראל הוא עדיין מלך הטראפיק. תומכיו מייחלים לשובו, וזהו הסיוט הגדול של מתנגדיו, שיותר משהם אוהדים את הממשלה הם מאושרים מכך שהוא איננו עומד בראשה. כוח הכבידה שלו מארגן את המערכת הפוליטית כולה בצורתה הנוכחית, וכך גם את השיח הציבורי.
נתניהו לא העניק ריאיון תקשורתי אמיתי מאז הבחירות (למעט הופעה חד־פעמית בערוץ 20), לא התייצב לנאום בהפגנות שארגנו תומכיו ערב התקציב, ובאופן כללי הוא מתנהל ללא אסטרטגיה ברורה. ועדיין, נוכחותו והשפעתו על סדר היום ועל המסך חסרות תקדים בהשוואה לראשי האופוזיציה הקודמים. את עיקר המאמצים הוא משקיע ברשתות החברתיות. צבא המגיבים (המתוכנת והאמיתי) בפייסבוק ובטוויטר מנסה לשמר את להט המאבק נגד הממשלה.
בכירי הקואליציה נוטים לזלזל בכך. בעיניהם הטוקבקים המאורגנים אינם מתכתבים עם "העולם האמיתי", ובמלחמת השוחות הזו אין בכוחם לנצח. אבל גם אם השפעתה מצומצמת על דעת הקהל, יש לה השפעה דרמטית על יכולת הקיום התיאורטית של הממשלה.
קואליציית בנט־לפיד־עבאס הוקמה מלכתחילה על הרוב הדחוק ביותר האפשרי. אם שני מנדטים של תומכי ימינה ותקווה חדשה ינדדו בחזרה לגוש נתניהו, קואליציית השינוי תאבד את "פירמידת השליטה" הפוליטית שלה. שאלת "הבייס החדש" של בנט טרם נענתה; ספק אם ראש הממשלה עצמו כבר הגדיר לעצמו לאיזה קהל הוא מכוון. אבל ההכרעה תשפיע על יותר מאשר גורלו הפוליטי האישי. כשבנט מחליט לא להשתתף במאבק על ליבו של הפלח הצר אך המשמעותי של אנשי ימין שתמכו בהקמת הממשלה, הוא מאבד את עשרות אלפי הקולות שקיום ממשלתו נשען עליהם. בהיעדר בחירות באופק אין לכך תרגום מיידי, אבל בטווח הארוך המשמעות עלולה להיות המשך הסחרור הפוליטי.
הקואליציה הנוכחית כבר לא נהנית מרוב של 61 בסקרים, אבל גם בלוק נתניהו רחוק משם. גם אם הממשלה תיפול מסיבה כלשהי, לנתניהו לא תהיה ממשלה משלו, וגם לא לשותפות בנט־לפיד, בלי קשר לשאלה מי בראש. לפי הסקרים שני הגושים, של נתניהו ושל מתנגדיו, כולל עבאס, לא יוכלו להקים ממשלה בלי תמיכת הרשימה המשותפת. קדימון לכוחם של טיבי ועודה אפשר לקבל כבר עכשיו בכנסת: כל הפסדי הקואליציה בהצבעות הם בעניינים המביכים את רע"ם וקרובים לליבה של הרשימה המשותפת, ובהם התיקון לחוק האזרחות, הקמת ועדת חקירה לבדיקת שיבוץ מורים מהמגזר הערבי או הקמת בית חולים בסכנין.
במשך עשור ביצר נתניהו את שלטונו באמצעות רוב קטן אך מוצק. אם פתיחת דף הפייסבוק הפופולרי שלו סימלה את יכולתו לבסס את שלטונו, דף הטוויטר הוולגרי של בנו יאיר סימן את המפלה כשהרחיק פלח קטן אך חשוב ממצביעי הימין, שהסתייג והתעייף בעיקר מהסגנון ואולי גם מהחקירות והתיקים. מתקפת הטוויטר החדשה, באותו נוסח, לא תחזיר את נתניהו לשלטון, אבל כל עוד הוא בשטח היא עשויה לערער את היכולת לקיים קואליציה אחרת.
