שבוע של טירוף וגאולה עבר על כוחותינו. שבוע שבו נפלה אחת האבנים הגדולות והכבדות ביותר בחומות השתיקה של המגזר החרדי בתחום עבירות המין.
מיום שישי שעבר, שבו פורסם ב"הארץ" התחקיר של אהרן רבינוביץ ושירה אלק בנוגע למעשיו לכאורה של הסופר והמחנך חיים ולדר, החל תהליך פנים־חברתי שגרם לנו לשפשף עיניים בתימהון נוכח ההתרחשויות המהירות, ולהבין שאכן אבן גדולה נפלה בחומה, ובעיקר – שזה בהחלט אפשרי גם במגזר שלנו.
האבן הגדולה הזו לא הייתה יכולה ליפול לולא קיומם של אנשי תקשורת חרדים שעובדים בעיתונות הכללית. לולא הצעירים החרדים שיש להם פייסבוק וטוויטר, שלומדים באקדמיה משפטים, פסיכולוגיה ועוד. לולא המיעוט החרדי־ממלכתי שחי ומתפרנס בכבוד – לא מידיו של הממסד המגזרי אלא מבחוץ, שילדיו מתחנכים במוסדות ממלכתיים־חרדיים (ממ"ח), ועל כן הוא מסוגל להתבטא בפומבי מבלי לשלם מחירים של אובדן פרנסה או אובדן מסגרת חינוכית. בשנים האחרונות גדל כאן דור שלא תלוי בעסקונה החרדית הישנה. דור חרדי חדש ועצמאי, עם חופש ביטוי יחסי. אליטה מסוג חדש, שהשבוע קלטה כמה כוח יש לה.
כמי שעוסקת בנושא עבריינות מין במגזר החרדי זה שש שנים, חוויתי שבוע של מהפכה חברתית. זו הייתה חוויה בלתי נתפסת, כאשר המציאות עולה על כל דמיון. בשבוע האחרון כל חרדי ממוצע נחשף לשיח של אותו מיעוט חרדי־ממלכתי, וגילה את המקרה שהוא כמעט הקשה והמאתגר ביותר שניתן להעלות על הדעת. בתחילה רבים התקשו להאמין, חיפשו חורים בעלילה, ניסו אפילו לגונן. בהמשך, וככל שפורסמו עדויות נוספות, הם נתנו מקום לשאלות ולבלבול, ובסופו של דבר הבינו. בכאב, בשברון לב ובתהייה גדולה, אבל הבינו. וכמובן, השיא הכמעט בלתי נתפס היה כאשר שורה של גופים ממסדיים, מרדיו קול חי ועד העיתון יתד נאמן, התנערו בדרכם מוולדר ולא הותירו לו ברירה אלא להכריז על "פסק זמן מהחיים הציבוריים".
אני נזכרת במה שאני עצמי עברתי ברמה האישית לפני שש שנים, בעקבות היחשפותי לסיפורים הקשים שזרמו אליי לאחר שפתחתי את דף הפייסבוק "לא תשתוק". נזכרת ומבינה שציבור שלם עובר כעת את ההלם הזה, נדרש לעכל את המציאות מחדש. בימים ההם היה קשה מנשוא לחיות את הפער בין מה שאני וחבריי הקרובים יודעים, ובין מה שהמגזר החרדי כולו יכול לדעת. את רוב המקרים לא ניתן היה לפרסם חוקית. ההליך הפלילי דורש רף גבוה מדי, בלתי אפשרי לרבים מהנפגעים.
התאזרתי אז בכל יום מחדש בטונות של סבלנות, נאחזת בתקווה קלושה שיום יבוא ואולי אפילו הפוגעים הגדולים והמפחידים ביותר יתחילו סוף־סוף לפחד בעצמם מאימת הדין. כי הם עשו מעשים מחרידים שקשה להעלות על הנייר. כי די כבר, מגיע לנפגעים תיקון והכרה. כי העולם הזה צריך כבר להתהפך.
היום, עם ההתפתחויות האחרונות ועם הפרספקטיבה של כמה שנים לאחור, אני גאה מאוד להיות חלק מהמגזר החרדי. מגזר שלומד את עצמו, שמבין שהוא לא מושלם ומתחיל לתקן את הטעויות שלו. למרות החינוך שקיבלנו כאילו אין מושלמים מאיתנו, ואף שקשה כל כך להאמין לסיפורים ההזויים הללו. לפני שנים בודדות הציבור לא היה בשל בכהוא זה לשמוע את הסיפורים שפורסמו ב"הארץ". היום כבר כן. השתנינו.
לא לעיתים קרובות קורה שפעילים חברתיים זוכים לראות ולחוש את המהפכה שהם שאפו לה ועמלו לקראתה. וכשזה קורה, תחושת הגאולה מציפה וכל שאת רוצה הוא להודות ולהלל: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
