ביציאה מהביתן הישראלי בתערוכה הבינלאומית "האקספו 2020" המתקיימת בחודשים אלה בדובאי, אנחנו פוגשים את אבי האופטמן מפלורידה, מוחה את עיניו ואומר לנו: "לי זה מספיק. לראות את דגל ישראל מתנופף כאן בדובאי – אני לא צריך יותר מזה".
האופטמן, יחד עם 90 חברי קבוצת התיירים היהודים בארה"ב ששהתה בשבועיים האחרונים בדובאי, נמנה עם רבע מיליון המבקרים שכבר ביקרו בביתן הישראלי.
גם אני התרגשתי בתחילה. סוף סוף הזדמנות להראות לאמירתים, ואיתם גם לעולם כולו, שהמדינה היהודית אינה מפלצת ושלישראלים אין קרניים.
שלוש פעמים חזרתי אל הביתן, שלוש פעמים יצאתי בתחושה של החמצה שהלכה ונטמעה בי בכל פעם.
אני משוחח עם אלעזר כהן, נציב הביתן הישראלי שמספר לי כי לפני שש שנים, בעת ה"אקספו" האחרון במילאנו, החל מאמץ מדיני חשאי ורגיש להזמנת ישראל ליריד בדובאי. לדבר הייתה חשיבות רבה כי זו הפעם הראשונה שבה תוצג ישראל בגלוי במדינה ערבית לקהל יעד ערבי מוסלמי וזה לעצמו הישג בקנה מידה היסטורי. כעת, אחרי חתימת הסכמי אברהם משמש הביתן כפלטפורמה למילוי ההסכמים בתוכן.
וכאילו להוכחת הדברים, אני מבחין באדם, עטור קנדורה (גלימה) מסורתית עומד ומתראיין לערוץ טלוויזיה מקומי. זהו ראש מערך הסייבר של האמירויות, מוחמד אל כווייתי, שזה עתה סיים פגישה עם ראש המערך הסייבר שלנו, יגאל אונא. הלב מקבל עוד מנה קטנה של גאווה ושמחה.
"כאן בדובאי הגשמנו את הסיפור הציוני והיהודי הזה", מכריז כהן באוזניי.
אז זהו שלא. סיפור כן. ציוני ויהודי?
עם מערכת ציפיות גבוהה עד השמיים נכנסנו אל האולם העגול שבו מוקרן הסיפור על מסך של 360 מעלות ועליו, כמעט כמו בחיים, דמות וירטואלית של המגישה החיננית הישראלית-ערבית לוסי איוב. היא אמורה להוליך אותנו בנתיב הסיפור של ישראל כמדינה עתירת חדשנות הצועדת בקצב ה"ביט" אל העתיד. הקצב טוב, המוסיקה סוחפת וללוסי הווירטואלית מצטרפת גם נערת די. ג'יי. בשר ודם הניצבת ליד קונסולה ומבקשת מהקהל, שלא ניחש כי הוא עומד להשתתף בשירה בציבור, להצטרף לקצב.
"אני בת לאב ערבי ולאמא יהודייה", פותחת לוסי את הפרזנטציה. איזה עידוד נפלא להצגת המרקם החברתי בישראל כמושתת על נישואי תערובת. כשאני שואל את אלעזר כהן האם ישראל כה גאה בנישואים בין יהודים וערבים, עד כדי כך שזה הדבר הראשון שהמבקרים שומעים כאן, הוא משיב שבעצם המשפטים האלה לא מיועדים ליהדות ארה"ב או לקהל ישראלי אלא לערבים בדובאי. "גם דובאי לא מפרסמת את המסגדים בפרסומיה התיירותיים אלא אלמנטים שימשכו את הקהל". כהן מספר כי איוב נבחרה משום שהיא פרזנטורית טובה ו"זה שיש לה סיפור מיוחד זו שכבה נוספת. זה מסר טוב שמראה שיש גיוון חברתי בישראל".
לתומי סברתי שדווקא האמירותיים, שמקפידים לשמר את המסורת בלבושם ברחוב ובהנהגותם (לא אלכוהול, לא הימורים, צניעות ושמירה על עקרונות הדת במרחב הציבורי) יעריכו עם שידע לשמור על זהותו הדתית והלאומית, למרות הקשיים, הרדיפות והמציאות הגיאו-פוליטית. דווקא שמירה על היהדות במשך אלפיים שנה יכולה להוות מסר שאותו יעריכו האמירותיים יותר. כנראה שאבות הביתן העריכו אחרת.
הביתן שנבנה בכוונה כחלל פתוח, סמל לפתיחות והכנסת אורחים, מתרכז בהעברת מסר של הרמוניה המושגת דווקא בסביבה מגוונת ובעלת שונות כה רבה כמו ישראל. אין ספק שמדובר במסר חשוב מאין כמוהו, בעיקר כאשר מדובר על עידן חדש עתיר סובלנות ופתיחות. מה שלא ברור הוא מדוע חשב מי שחשב שראוי להשיג את ההרמוניה הזו דרך ויתור על זהותה של המדינה כמדינה יהודית?
70 מיליון שקל השקיע משרד החוץ של ישראל בעיצוב הביתן. היוצרים והמפיקים הם מלכי ואסף שם טוב, בעלי חברת AVS והאדריכל הוא דוד קנפו. למוסיקה אחראי תום כהן, מנצח תזמורת ירושלים. באחד הראיונות הם הסבירו שהכוונה היא "להסביר את הסיפור הישראלי במדינה ערבית, לצד מדינות ערביות נוספות, באירוע כה משמעותי, למיליוני המבקרים". יותר משנתיים ארכה העבודה. בכל זאת, הסביר לנו מנחם גנץ, דובר הביתן, כי "האישור הרשמי ניתן לאחר חתימת ההסכמים ולכן לא היה מספיק זמן לעשות משהו טוב יותר".
הרעיון היה ליצור ביתן פתוח, ללא קירות ומחסומים. כמסר של הכנסת אורחים ופתיחות. אולי בהשראת הנוף המדברי באיחוד האמירויות, הוא נבנה בצורה של דיונות חול נישאות שאליהן עולים לעבר שער ענק ובו המלים "אל המחר" – בגרפיקה שהיא מעין הכלאה בין אותיות עבריות לערביות. האם דיונות היא תמונת נוף ישראלית מייצגת? לאחים שם טוב פתרונים. אפילו איחוד האמירויות בביתנה המרשים שעלה שבעה מיליארד דולר, לוקחת את המבקרים לסיור בין דיונות חול ולסיפור השבטים הנוודים בחצי האי ערב, אך משאירה אותן מאחור כאשר מתקדמים בצעדים מדודים לעבר ההווה והעתיד. הם מתגאים בכך שהעתיד שלהם מושתת על ערכי העבר. אך לא רק הם. כמעט כל יתר המדינות באקספו מציגות בגאווה את מורשתן. דומה שדווקא אנחנו עושים כל מאמץ שהעבר ימוזער. אנחנו נתקענו בדיונות, רק הגמל חסר שם.
אבל הישראלים או היהודים אינם קהל היעד, חוזר ומדגיש באוזנינו אלעזר כהן. "אנחנו מכוונים לאמירותיים. אם התערוכה הייתה בוושינגטון או בברוקלין המסרים היו אחרים". אבל מה לעשות ש-90 היהודים האמריקנים שבאו באותו יום דווקא חשבו שהביתן אמור לדבר גם אליהם כמו אל יתר יושבי תבל. אז נכון, קהל היעד הראשון בחשיבותו הוא תושבי האמירויות, אבל אולי דווקא על רקע או היחסים המורכבים, בלשון המעטה, בין יהודים ומוסלמים במשך מאות שנים מדוע איש לא העלה על דעתו שדווקא הדגשת עובדת היותה של ישראל מדינה יהודית היא בעלת חשיבות להגדרה מדויקת יותר של היחסים הנרקמים? מדוע מוותרים אנו כל כך בקלות על זהותנו? האם כך יקבלו אותנו למשפחת העמים? האם כך נשתלב בצורה טובה יותר במרחב סביבנו? לא בטוח.
גם לאמירותיים מגיע לדעת עם מי הם אמורים להיכנס כעת בבריתות חדשות. האם זה איתנו, היהודים או שמא עם עוד איזה פינלנד או דרום קוריאה. אבל לא על פי הטקסטים של האחים שם טוב. אין ולו מלה אחת על העובדה שישראל היא מדינה יהודית. את המורשת מוציאים ידי חובה על ידי תמונות מזדמנות בודדות מירושלים או מהגליל. התכנים בביתן הישראלי הם מדליקים, קצביים ומעוררי חושים אך בו זמנית הם גם נבובים, סתמיים, קלישאתיים ונעדרי משמעות.
"זה הקצב שלנו שאיתו נצעד יחד אל העתיד", מבטיחה איוב בחיוך מצודד. "אי שם בפינה של העולם רעיון חדש נולד ובצד השני של העולם נולד עוד רעיון וכל רעיון כזה ישנה את העתיד". "הבט בו, חוש בו, שמע אותו, הוא באוויר בעולם שסביבנו, בכוכבים שמעלינו, הוא בכל מקום", וכולי. והיא מסיימת במלים המרגשות: "אנחנו שונים אבל השונות עושה אותנו חזקים". הרבה מילים גדולות נזרקו שם: אחריות, אנרגיה, טכנולוגיית מים, תחבורה מתוחכמת, סייבר, מדע חלל, מזון עתידי, מדע מציל חיים נבלעות בפירוטכניקה. בפינית או בדרום קוריאנית זה נשמע אותו דבר.
גם אם נניח שהידידים החדשים מבקשים את המוח הישראלי, שלא לומר, חס וחלילה – יהודי, אז היכן 13 זוכי פרס נובל הישראלים? מדוע לא יבליחו, ולו לשנייה קצרה דמויות כמו ישראל אומן, עדה יונת, דן שכטמן, אריה ורשל או מיכאל לויט? אולי, אם ממש נגזים, גם נאמר משפט אחד או שניים על הישגים מדעיים חסרי תקדים של עם קטן שאנשים בו מעט? מדוע חושבים אבות הביתן שרקדנים חטובים מייצרים נרטיב הישראלי ותדמית עתידנית מושכת יותר? מה הערך המוסף שלנו? הרי אנטריקוט מתורבת שאינו כולל בשר מפתחים גם בארה"ב. האם התיירים יבואו אלינו בהמוניהם כיוון ששמעו על חקר החלל שלנו?
במקום כל אלה, רצות על המסך פניה של ישראל 2021: 90 אחוז צעירים חילוניים. לשנייה אחת מבליחה דמות מזוקנת, אה כן, יש גם דתיים בישראל. חשבנו שאין. מה יש שם לא מעט? ערבים. ישראל היא מדינת כל אזרחיה ורקדניה.
כהן מתגונן: "היריד לא מיועד לישראלים אלא לקהל יעד ערבי מוסלמי שלא נחשף מעולם בצורה מסיבית למסרים ישראלים באופן ישיר. רואים את כל גווני המרקם החברתי הקיים בישראל. יש שם גם ערבים וגם בעלי כיפות וכובעים חסידיים". אולי הוא מתכוון לפניו החייכניות של צעיר עטור פאות מסולסלות, שהבליחו לשנייה וחצי.
אמירותי צעיר עם זקנקן מבקש ממני להראות לו את ישראל על המפה אבל מפה כזו אינה בנמצא. המפה הקרובה ביותר של ישראל נמצאת מעבר לכביש, בביתן הפלסטיני. שם, לשם שינוי, יזכה לראות לא רק מפה שמנכסת את כל השטח בין הירדן והים ל"מדינת פלסטין", כשליהודים אין שום זכר כי לטעמם אין יהודים בארץ הזו, אלא גם תמונות מרהיבות של ירושלים, יפו, עכו ואפילו של האתרים הפלסטיניים המפורסמים כמו מצדה או האמפיתיאטרון בקיסריה. כן, גם הם נמצאים ב"מדינת פלסטין". ממש כך כי הרי זה מה שכתוב על הבניין הגדול של הביתן הפלשתיני.
בזמן שמדינות רבות מציגות באופן גלוי פרספקטיבה פוליטית שלהן, הביתן הפלסטיני מנצל את האקספו שפועל תחת סיסמאות של סובלנות וקבלת האחר, כדי לדחוף שוב את הנרטיב המביט אל העבר במקום אל העתיד. במקום להתקדם לעבר עתיד מזהיר יותר עבור כל האזור והעם הפלסטיני, הם שוב מראים את הזקן עם המפתח המקווה לשוב לביתו ביפו-עכו-חיפה. הם מגישים למבקרים "חוויה" של ריחות, טעמים ומראות שהם מנכסים לעצמם, כמו שולחן עמוס במאכלים אותנטיים או שמן זית שמופק "רק בפלסטין". שוב הפלסטינים מחמיצים הזדמנות שנקרית בדרכם. אבל למה גם אנחנו? שאלתי אל אלעזר כהן.
"הם יכולים להגיד גם שכבשו את השמש. אז מה?" הוא עונה לי. "ראש עיריית ירושלים הוא יהודי ישראלי? ראש עיריית חיפה היא יהודייה ישראלית? שיצהירו מה שהם רוצים".
כמה מילים על האקספו עצמו, היריד מתמקד בשלושה נושאים מרכזיים: ניידות, קיימות והזדמנות, וכל מדינה בביתנה מדגישה את תרומתה לאחד מהם. מגפת הקורונה דחתה את פתיחת האקספו בשנה אבל השם נשאר: אקספו 2020. 192 מדינות מציגות בו בגאווה את עצמן והישגיהן, בתוכם, גם ישראל הקטנה שלנו. הכוונה היא שמספר המבקרים ישבור כל שיא ויגיע ל-25 מיליון שישוטטו בין הביתנים המפוזרים על פני שטח של יותר מ-4,300 דונם. יש הרבה לראות ומזג האוויר שמתחלף כעת למשהו ממותן יותר מהחום הכבד ששורר במשך היום, מאפשר למבקרים רבים יותר להגיע.
הביתנים המרשימים ביותר הם אלה של יפן, הלוקחת אותנו לסיור מודרך של שעה אל מעמקי התרבות והמורשת היפנית, ארה"ב, בביתן ענק המדגיש את מורשת העבר מול הישגי ההווה, בעיקר בחלל, חברת התעופה "אמירטס" שמקיימת ביתן אינטראקטיבי שבו המבקרים משתתפים בחוויות טיסה ייחודיות וירטואליות, ביתן ערב הסעודית שהושקעה בו מחשבה רבה ואולי גם איטליה שמציגה, לצד יצירות אמנות שונות, את פסל דוד של מיכלאנג'לו בתלת-ממד ובגודל אמיתי, מיצג שהפך במהרה לאחד המוקדים מעוררי הסקרנות ביותר של האקספו. מדינות הנמצאות במצוקה, שלרשותן לא עמד תקציב גדול, אף זכו לסיוע מצד המדינה המארחת.
ואחרי שאמרנו כל זאת, ואף על פי כן ולמרות הכול, קשה להתעלם מההתרגשות האופפת אותך כאשר אתה עומד מול הדגל הישראלי המתנופף אל על באקספו בדובאי, ולידך אמירותיים לובשי קנדורה וחובשי גוטרה ועגאל ונשים עטויות עבאיה ושיילה (הבגד השחור ומטפחת הראש) מחייכים אליך ומברכים אותך ב"מרחאבה" חגיגי. היינו כחולמים ואת זה גם ביתן ישראלי מפוספס לא ייקח מאיתנו.
