השבוע, באיזה ערב נעים, יצא באורח פלא שישבנו על שפת הים. ככה פתאום, באמצע השגרה של העלק־חורף, יושבים להם שלושה גברים בני 29 על שפת ימה של תל־אביב ושותים קולה זירו ומנשנשים במבה וביסלי. החיים של שלושתנו עמוסים וצפופים תודה לא־ל, כך שאפשר בהחלט לומר שהיו גם אלמנטים של מסירות נפש ושל נס כדי שיתקיים אירוע כזה ספונטני. שלושתנו ירושלמים, שלושתנו למדנו באותה ישיבה ואפילו חלקנו את אותו חדר בפנימייה במשך תקופה ארוכה. אבל החיים, כדרכם, לקחו אותנו למקומות שונים כמו שרק החיים יודעים לקחת, וחוץ מזה שאנחנו חולקים קבוצת ווטסאפ פעילה עם השם הכל כך עצוב "צ'יקאברים לשעבר", אנחנו משתדלים לעשות מאמצים גדולים כדי לשמור על הקשר הוותיק והאמיץ שלנו.
בנסיעה לים השבוע, נזכרנו שוב איך לשלושתנו יש חיבה משותפת לשלמה ארצי (טוב, לי קצת יותר) ואיך שלושתנו צוחקים מאותו סוג של הומור ואיך שלושתנו לא סבלנו את אותם ר"מים ואיך שלושתנו נכנעים בסוף לסיגריה גם אחרי תקופה ממושכת בלי. וישבנו על שפת הים וגלגלנו דיבור על חיי היומיום ובאיזשהו רגע יצא שדיברנו גם על אמונה בהשם. וכמה שזה נשמע יומרני כזה ותלוש, זה קרה. דקות על גבי דקות מצאנו את עצמנו מבררים רגע את סטטוס האמונה שלנו בהשם. וזה היה מפתיע ומרגש מאוד, כי וואלה, כמה כבר יוצא לברר את העניין הזה של האמונה תוך כדי השאון המטורף של החיים הדתיים? ופתחנו איזה קטע של רבי נחמן באפליקציה כזו מיוחדת של ספרי קודש וניסינו להבין אותו למרות שהוא היה די קשוח. והיו רגעים שסתם בהינו בפלטה השחורה של הים והיו רגעים שסתם התרפקנו על זיכרונות שטותיים מהעבר.
אני כבר לא זוכר את ההקשר, אבל באיזשהו שלב של השיחה, יוסף, שאנחנו קוראים לו בובו ואל תשאלו אותי איך הגענו לשם הזה, אמר, בתכלס, שפת הים היא המקום הכי רחוק מהישיבה, אה? ומיד הבנו שיש עומק בדיבור הזה של בובו, ושהוא לא מתכוון רחוק במובן הגיאוגרפי אלא רחוק במובן אחר. רחוק במובן של מרחק פנימי. זה אומר שיכולה להיות ישיבה במרחק מטרים ספורים משפת הים אבל אלה שילמדו בה יהיו רחוקים שנות אור משפת הים. ואני אהבתי את השיחה הזו, כי הרבה פעמים בחיים הרגשתי שהישיבה הולכת איתי לכל מקום. הישיבה היא בתוכי. ומתברר שגם חברים שלי הרגישו ככה הרבה פעמים. וזה הופך את זה למעין מדד פנימי כזה שלך. כמה מה שאתה עושה עכשיו רחוק או קרוב לבחור הישיבה שנשאר בתוכך לנצח.
אז שיחקנו משחק כזה שכל אחד מספר איפה היה המקום הכי רחוק מהישיבה שהוא אי פעם היה בו. מבחינה פנימית, אבל לא רק. ואני סיפרתי, אפרופו רבי נחמן, כשביקרתי לראשונה באומן, בחנוכה לפני ארבע שנים, דפקתי חליקה על הקרח באיזה בוקר ביציאה מהציון, ושני ברסלבים שהיו שם וראו אותי התגלגלו מצחוק ועזרו לי לקום ואז התחילו לרקוד איתי ריקוד סוער ותוך כדי הריקוד אחד מהם אמר לי, וואלה זכית אחי! רבנו הגליץ' אותך! לא ייאמן! זכית! וברגע הזה הרגשתי הכי רחוק מהישיבה משאי פעם הרגשתי, לא יודע להסביר. וככה כל אחד מאיתנו שיתף ברגעים כאלה ובמקומות כאלה שמטבע הדברים אני לא יכול לכתוב כאן את כולם, גם בגלל שהם רגעים פרטיים מדי וגם בגלל שהם סתם רגעים סתמיים שזר לא יבין. אבל אז צביקה, שבהה דקה ארוכה בים אמר, הרגע שלי דווקא כן קרה במקום רחוק גיאוגרפית אבל לא רק. הרגע שלי קרה בטיול לתאילנד שעשיתי לפני שנתיים. אז אמרנו לו בחייאת צביקה, תאילנד זה קל. אבל צביקה אמר, אולי תשתקו רגע ותנו לי לספר? אז נתנו לו, וצביקה המשיך וסיפר. בטיול לתאילנד היו אורות ממש גבוהים. הצלחתי להתפלל שלוש תפילות ביום, חלקן אפילו במניין, וכל בוקר למדנו איזה לימוד קטן בתור סגולה לשמירה בכל העניינים, וזה באמת הועיל והטיול היה מטורף ורוחני באותה מידה. עד שיום אחד נקלענו לחוות פילים. בתאילנד יש דבר כזה חוות פילים. ושם, בשעת אחר צהריים מאוחרת אחת מצאתי את עצמי יושב על גב של פיל. והייתה שניונת שצבטתי את עצמי ואמרתי לעצמי בלב, צביקה, אתה קולט? אתה על גב של פיל. בתאילנד. אתה אשכרה יושב עכשיו על גב, של פיל, בתאילנד. לא ייאמן, אבל תראה אותך, בחור ישיבה מירושלים, יושב עכשיו על גב של פיל בתאילנד, כן? וחוץ מזה שזה היה רגע הזוי וחד־פעמי, זה גם היה הרגע הכי רחוק שלי מהישיבה אי פעם. ישבתי על גב של פיל בתאילנד.
