המרד הגדול: האם איראן מתפרקת?

ההתייחסות הישראלית לאיראן מתמקדת בדרך כלל בשלושה עניינים: פרויקט הגרעין הצבאי והטילים, התרחבות הנוכחות האיראנית (הישירה והעקיפה) במדינות באזור ובעיקר בלבנון ובסוריה, ומשטר האייתוללות. לפעמים יש בישראל התייחסות למצב הכלכלי באיראן ולמגפת הקורונה בה. לעיתים נדירות מתייחסים גורמים פוליטיים, צבאיים ועיתונאיים לאוכלוסייה האיראנית שבישראל מתייחסים אליה בביטוי "העם האיראני".

אז זהו, שאין עם כזה. מה שיש באיראן זו אוכלוסייה שכמחציתה היא העם הפרסי והמחצית האחרת היא מספר גדול של "עמים לא פרסיים": אזרים (בצפון המדינה, מדרום למדינת אזרבייג'ן), ערבים (באזור אלאחוואז המשקיף על המפרץ הפרסי ממזרח וצפון), בלוצ'ים (בדרום ובדרום־מזרח), כורדים (צפון־מערב), תורכמנים (צפון־מזרח) ועוד קבוצות רבות קטנות יותר: לורים, קשקאים, כספיאנים, מזנדאראנים, גיליאקים ועוד.

למרות שכולם אזרחי איראן וכולם מחויבים ללמוד פרסית בבית הספר, האזרחות וידיעת הפרסית לא הפכו אותם לפרסים, בדיוק כמו שהאזרחות הישראלית וידיעת העברית לא הפכו את אזרחי ישראל הערבים ליהודים.

חלק מהקבוצות עברו תהליך של שילוב במוסדות המדינה. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא העובדה שהמנהיג העליון כיום, אייתוללה ח'אמינהאי, הוא אזרי, לא פרסי. אבל עובדה זו לא משכנעת רבים מתוך 20 מיליון האזרים במדינה שאיראן היא אכן מחוז חפצם. להפך: יש בהם רבים המקווים ליום שבו יזכו בעצמאות ויוכלו להתחבר עם אחיהם באזרבייג'ן, שהשתחררו מהכיבוש הרוסי, לפני יותר מ-30 שנה, כשברית המועצות התפרקה למדינות אתניות.

המדינה האיראנית, עוד בזמן השאה ואחרי מהפיכת ח'ומייני, מנצלת את אוצרות הטבע באזורי העמים הלא פרסיים. כך למשל הנפט והגז הנגזלים מאדמת אלאחוואז, ומה שנשאר לתושבי האזור הערביים הם הרעלים באוויר שהם נושמים, במים שהם שותים ובאדמה שממנה הם אוכלים. בקיץ האחרון הטתה איראן מספר נהרות באחוואז וגזלה את מימיהם ובכך גרמה למותם של מאות אלפי ראשי בקר וצאן מהם התפרנסו תושבי האזור. לאחרונה החלה איראן לעקור מאדמת אלאחוואז אלפים רבים של עצי תמר מניבים כדי להעביר אותם לקטאר. אז פלא שהאחוואזים מנסים להשתחרר מהכיבוש האיראני שהחל בשנת 1925?

הבלוצ'ים והכורדים הם מוסלמים סונים, וגם הם מנהלים מאבק ארוך שנים לשחרור מהמדינה האיראנית.

המשטר האיראני מדכא באכזריות רבה כל גילוי של התנגדות למדיניותו ולשליטתו על העמים הלא פרסיים. השיטה הסטנדרטית לטיפול במורדים היא תלייה ממנוף ברחוב העיר כדי שכל העוברים ושבים יִרְאוּ וְיִירָאוּ. המשטר גם מוצא משת"פים בקרב העמים הללו כדי שיסייעו באיתור הגורמים המתסיסים והממרידים.

העמים הלא פרסיים סובלים מכמה בעיות המפריעות להם להתארגן נגד המדינה: הבעיה הראשונה היא המחלוקות האידיאולוגיות, המפלגתיות, השבטיות והאישיות בין ארגוני אופוזיציה; הבעיה השנייה היא העובדה שמיעוטים אלו לא עשו עד היום יד אחת למאבק במדינה; הבעיה השלישית היא שארגוניהם חדורים על ידי המודיעין האיראני והבעיה הרביעית היא שרבים ממנהיגיהם חיים בגולה: עיראק, טורקיה, אירופה, ארה"ב ועוד, ועובדת היותם חופשיים בחו"ל מהווה אתגר ללגיטימציה שלהם בעיני העם שנשאר תחת הדיכוי הפרסי במולדת.

בחודשים האחרונים רואים תזוזה בבעיות אלו: כמה מפלגות וארגונים אחוואזים החליטו להניח הצידה את כל המחלוקות ביניהם ולדחות את הטיפול בהן עד אחרי השחרור והעצמאות. בנוסף, התחילה לאחרונה תופעת דיבור בין מנהיגים מעמים שונים מתוך הבנה שאם עם אחד יתמרד, כוחות הביטחון של איראן יצליחו לדכא את המרד תוך זמן קצר, ורק אם כל העמים הלא פרסיים יתקוממו נגד המדינה יחד, באותו רגע, יש להם סיכוי להצליח.

בניגוד לעבר, עומדים כיום לרשות מנהיגי המרד אמצעי התקשורת המודרניים: בתקופה האחרונה מתקיימות ועידות "זום" רבות בין מנהיגים גולים, הווטסאפ מביא תמונה עדכנית של מה שקורה בשטח ומאפשר לתת הוראות, פייסבוק וטוויטר משמשות בימה להפצת הרעיונות שמוצאים את דרכם למרחב הציבורי באיראן באמצעות כתובות קיר המרוססות באישון לילה. יש גם שלושה ישראלים הנוטלים חלק במאמץ התקשורתי: ד"ר אדי כהן, גיא מעין וכותב שורות אלו.

השאלה שעמדה בפני מנהיגי המרד היא מתי יהיה המועד המתאים לתחילתו, ולבסוף סוכם על ערבו של 16 במרץ 2022. היום נבחר שכן בו נחגג באיראן חג "יום רביעי של האש" ("צ'הארשנבה סורי"), עם הרבה בלגן במרחב הציבורי, שריפות, השתוללות, וגם פצועים והרוגים למרבה הצער. מנהיגי המרד מתכננים לאותו ערב שריפת תחנות משטרה, תקיפת מרכזי שליטה ותקשורת, הרס מוסדות שלטון, פגיעה בתשתיות תקשורת וחשמל, פגיעה באנשי שלטון ובמשתפי פעולה. ההנחה שלהם היא שהתקוממות כוללת ומתוזמנת, שתקיף את כל מחוזות העמים הלא פרסיים, תטיל על כוחות הביטחון האיראניים (משטרה, בסיג', משמרות המהפכה והצבא) משימה בלתי אפשרית בשל גודלה והיקפה, ותגרום לרבים מבני העמים הלא פרסיים המשרתים בכוחות הביטחון לערוק ולהצטרף למורדים בני עמיהם.

מנהיגי המרד ופעילי הציבור בשטח מודעים למחיר הגבוה שהם עלולים לשלם בחיי אנשיהם ובחירותם, אבל עם זאת הם יודעים היטב שהחירות איננה נמסרת מתוך רצון טוב אלא נעקרת בעוצמה מציפורני מי שמחזיק בה בכוח.

הפרסום על ההתקוממות החל השבוע, וכבר הופיעו כתובות "יום רביעי של האש" על קירות בתים בבלוצ'יסטן וכנראה גם באחוואז. זרועות הביטחון של איראן כבר מודעים לתוכנית והשאלות העולות הן רבות: האם אכן יתאחדו כל הארגונים למרד באותו ערב? האם כל העמים הלא פרסיים יתגייסו לכך או שמא יעדיף חלקם "לשבת על הגדר" כדי לראות לאן נושבת הרוח ומי הצד המנצח? האם המורדים יצליחו להתחמש, להתאמן, להצטייד ולהתארגן במהלך ארבעת החודשים הקרובים עד מועד פרוץ המרד? האם מדינות זרות יעמדו לצד המורדים, לפני ההתקוממות, במהלכה ואחריה? מה יאמר נשיא ארה"ב לשליטי איראן בראותו דיכוי המונים ברחובות? מה יגידו מנהיגי אירופה שהשקיעו מיליארדים באיראן? וסין? ורוסיה?

כל השאלות הללו מרחפות מעל המרד המתוכנן ועדיין אין להן תשובה.

הנקודה היהודית

למי שקורא את הדברים ועדיין לא בדק ביומן אגלה: אותו ערב שבו אמור המרד להתחיל יהיה אצלנו ערב פורים, וכשהמדורות יידלקו ברחבי איראן ויציתו – אינשאללה – את המדינה, אצלנו יירעשו הרעשנים למשמע שמו של המן הרשע. אם אכן המרד יצליח – וזו צריכה להיות תקוות כולנו – לא יהיה חג פורים שמח יותר מזה הקרוב, ו"רווח והצלה" שיעמדו ליהודים ולמדינת ישראל כתוצאה ממנו לא יסורו מזיכרונו של עם ישראל לדורות רבים.

התפרקות איראן למדינות אתניות תהיה עבור המזרח התיכון לא פחות משמעותית מההתפרקות הדומה של ברית המועצות עבור המערכת הגלובלית.

מעל בימה מכובדת זו אני מאחל בכל לבי ומאודי הצלחה רבה לעמים הלא פרסיים באיראן במרד שהם מתכננים. הצלחתם תפתח דף חדש ואופטימי בתולדותיהם כמו גם בתולדות ישראל והמזרח התיכון כולו.