לאחר הפיגוע הרצחני אתמול (א') בעיר העתיקה בירושלים, סייר במקום כתב חדשות 12, אוהד חמו. כידוע, הפיגוע בוצע על ידי מורה דת פעיל בארגון הטרור חמאס, ובכל זאת בחר הכתב להביא אל הפריים טיים את "קולות הצעירים הפלסטינים" בביטויים מסמרי שיער.
אחת האמירות הכי משמעותיות בכתבה נשמעה מפי אחד הצעירים הפלסטינים, שאמר כי "זאת האדמה שלנו, לנצח תהיה בינינו מלחמה". למעשה, אין כל חדש באמירה מסוג זה שמשקפת אולי את דעתו של הדובר וסביבתו, בייחוד כשמדובר בצעיר מתלהב שהציבו אותו מול מצלמות שעות אחרי פיגוע, אך במערכת הביטחון סוברים כי הרוח במזרח ירושלים מנשבת לכיוון אחר.
במחשבה ראשונית קל מאוד להתרשם מהאמירות של המיעוט האלים ולהזדעזע מההשפעה של ההטפה והחינוך אותו מקבלים צעירים אלה בבתי הספר, באוניברסיטאות ובמסגדים. אהבה גדולה לציון אין שם, ועדיין במערכת הביטחון אומרים כי מדובר במיעוט מזערי.
בניתוח מעמיק של הרחוב הערבי במזרח ירושלים וביו"ש, ששמעתי לאחרונה מפי קצין בכיר בפיקוד המרכז, הוא סיפר כי אכן ישנה הסתה מבעבעת מתחת לפני השטח שמשפיעה בעיקר על המיעוט הקיצוני ברשתות החברתיות. כך למשל נחשפים צעירים פלסטינים בטיקטוק לקולות בכירי הרשות הפלסטינית שמנסים להעיר את השטח. ולמרות זאת, הסביר הקצין, הפלסטיני הממוצע רוצה לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לשלוח את הילדים למסגרות ושהאישה תישאר בבית, תחכה לילדים, תנקה ותבשל.
הפלסטיני שפונה לטרור הוא לרוב בעל בית רעוע שמחפש משמעות ודרכים להתבלט ברחוב הפלסטיני ולקבל הכרה. אותם פלסטינים טועים לרוב, ובלילות צה"ל מגיע אליהם לשיחות אזהרה, ואם יש צורך גם מבצע מעצרים. לדברי הקצין, רוב הצעירים שצה"ל נכנס אליהם לבתים נוטשים את דרך ההקצנה, אבל מתוכם ישנו קומץ שבוחר להמשיך. מהם, הוא סיפר, יוצא המחבל הבא.
אז נכון, אל לנו להתעלם גם מקולו של פלסטיני בודד שמביע דעתו שעות אחרי פיגוע בירושלים. אבל האמת היא שקולות דומים שנשמעו מערבים בעלי אזרחות ישראלית מהעיר עכו (למשל בתוכנית "זמן אמת" בכאן 11 ששודרה בשבוע שעבר), על העדפתם להזדהות עם האוכלוסייה הפלסטינית יותר מאשר עם זו הישראלית – מטרידים אותי הרבה יותר.
