בסיום הספר הזה יושבים הגיבור, יונתן, ואהובתו משכבר טלי ליד שולחן גדול בביתה בעתלית. טלי כבר אינה אהובתו של יונתן, וילדיהם הלא־משותפים מסתובבים בחדר ומשחקים עם נועם, בעלה של טלי. ואף על פי כן זוהי תמונה אופטימית, כמעט כמו סעודת הנישואים שמאפיינת את סופה של הקומדיה הקלאסית, גם אם התאחדות האוהבים במובנה המקובל נעדרת ממנה.
"העולם הוא שמועה" הוא במידה רבה ספר המשך לספרו הקודם של ברעם "יקיצה", ושלוש שדרות עלילה מאכלסות אותו: הראשונה עוסקת בעבר, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, ובה, כמו ב"יקיצה", נפרשת ילדותו של הגיבור. זהו גיבור קרוב מאוד למחבר, קרוב כל כך עד שהוא מעניק לספר יותר מנופך של רומן אוטוביוגרפי. שדרת העלילה השנייה היא ההווה, שהוא ממש ימינו אנו; לקראת סיום הספר הוא עוסק בימי הסגר של תחילת מגפת הקורונה. בחלק הזה עוסק המספר ביחסיו של יונתן עם שירה, אם בנו, ובעיקר עם איתמר בנו. השדרה השלישית היא סיפור המסגרת, שמספק מעטפת בניחוח של ריאליזם מאגי: יונתן, הגיבור, פונה למשיב חלומות או מעלים זיכרונות כדי שיביט בחלומותיו וייקח ממנו את זיכרונותיו.
יש כמובן משהו פרדוקסלי בפנייתו של יונתן, שהוא סופר, לישות מסוג זה, שכן מה הוא הסופר ללא זיכרונותיו? ואכן, הקו העלילתי הזה נראה בתחילה כקו חסר תוחלת וחלש, ונדמה לי שרק לקראת סיום מתברר תפקידו האמיתי.
משפחה לא מתפקדת
ברעם אינו חס על קוראיו. שוב ושוב לוקח אותם המספר שלו, שמאמץ במידה רבה את הפרספקטיבה של הגיבור, לרחובות שכונת בית־הכרם בירושלים שבה נולד וגדל (גם המחבר), ומספר את סיפורה של טלי, הילדה שהגיעה מחיפה בכיתה ו', ושניהם – יואל, חברו הטוב, והוא, יונתן – התאהבו בה. בתחילה זכה בה יואל, מה שגרם לנתק בין שני החברים. אחר כך יונתן היה החבר של טלי, מה ששוב גרם לנתק בין החברים, ואולי גם הוביל במידה מסוימת להתאבדותו של יואל, שאומללותו תלויה כצל כבד על פני העלילה.
יונתן הוא אדם חסר מנוח. ילדותו שלו ומעשהו של יואל רודפים אותו בכל אשר ילך, והוא אינו מצליח למצוא את מקומו בעולם. או כפי שהוא מודה בעצמו בסוף הספר: "יואל וטלי כבר רחוקים מהמקום שהוא מתקשה לעזוב" (עמ' 231-230). ואכן, האמירה הזו מחדדת את הנקודה החזקה והכואבת ביותר בספר, והעיסוק הספרותי בה, לצד העיסוק במות אמו של הגיבור, הם פסגת הספר והחלק הטוב ביותר בו.
יונתן מתייסר לא רק באהבתו לטלי וליואל, אלא גם בסיפור מותה של אמו, שכל מה שסובב אותו, כולל עלבונה הנורא של האם על הנטישה שננטשה בחוליה, חושף את סיפורה של משפחה לא מתפקדת: של אח שחי בנכר, ומגיע אמנם להלוויית אימו אבל אפילו בימי השבעה אינו מחליף מילה עם בני משפחתו, ושל אב שעוסק בלי הרף בענייניו הפוליטיים, ושהאפשרות היחידה ליצור איתו קשר רגשי היא להצטרף למטה הבחירות שלו, וזה בדיוק מה שיונתן עושה.
וכך נע הגיבור שלנו כמטוטלת בין שני מוקדי האומללות הללו, מתרוצץ הלוך ושוב בין ירושלים לתל־אביב, בין דירת אביו לדירה שלו, וברור שגם הקשר הרופף שלו עם אביו אינו קשר מספק. בספר מתוחכם פחות היה הקורא נגאל מייסורי הגיבור באיזה קתרזיס אדיר, אבל בספר הזה, אם יש הקלה היא לא נובעת מקתרזיס אלא מהתחושה הריאליסטית כל כך שמייסורים כאלה יכולה לצמוח רק הקלה זמנית, ושהכול יחסי.
כמו רובינזון קרוזו
שני המוקדים הללו הם לוז הספר הזה ומעיין הכאב שממנו הוא נובע, ואלה הם גם שני המוקדים שמהם נבע ספרו הקודם של ברעם, "יקיצה". אבל חשוב לציין: העובדה שהספר הזה נראה כספר המשך ל"יקיצה" אינה פוגמת באיכותו. בדומה למה שעושה עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", גם ברעם מסתובב סביב מעיינות הכאב ושותה מהם שוב ושוב, בכל פעם מזווית אחרת ובנסיבות אחרות, והוא נצמד אליהם ומגלה לקוראיו פנים מתחדשים של סבלו.
דומה שהייסורים הללו נרגעים לשעה קלה באמצעות הקשר שיוצר יונתן עם שירה, בניסיון כן להקים איתה בית ומשפחה. לקורא אולי ברור שאדם שנושא עמו מטען כזה יתקשה ליצור מערכת יחסים משמעותית, ואכן, בזמן ההווה של העלילה היחסים הללו כבר הסתיימו. עוד בראשיתם, בזמן שהיא נושאת את תינוקם המשותף ברחמה, חוששת שירה שאחרי שייוולד יפנה יונתן לעסקי הכתיבה שלו וייעדר ממשמרת ההורות. דווקא בעניין הזה היא מתבדה, לפחות באופן חלקי. יחסי הזוג אמנם אינם עולים יפה, ואין זה פלא, שכן יונתן תקוע במערכת היחסים הבלתי פתורה שלו עם טלי ועם יואל, כמו גם במערכת היחסים בבית הוריו. אבל דווקא הילד, איתמר, מצליח לחלץ ממנו מטעני חום ואהבה שאולי אפילו הוא עצמו לא ידע שיש בו.
כאן מתוודע הקורא לשדרת העלילה השנייה, זו שעוסקת בחלק מההווה, והיא יחסיו של יונתן עם בנו איתמר. השדרה הזאת אינה בעלת עוצמה כמו יחסיו של הגיבור עם חברי ילדותו, והיא בעיקר סובלת מחזרתיות מסוימת: הילד איתמר מרחף על כנפי דמיונות שאביו יונתן הדאה אותו עליהם בניסיונותיו ליצור עמו קשר משמעותי יותר מזה שהיה לו עם אביו שלו. אלא שהדמיונות הללו הם בעלי אופי אחיד למדי: יש איזו חבורת רעים שהם נלחמים בה, יש חרבות אדומות מתנופפות, איתמר קורא לעצמו בשמות מומצאים ומתייחס לעצמו כאל ישות בלתי קיימת וכו'.
הרעיונות הללו חוזרים על עצמם שוב ושוב ויוצרים דמות שטוחה־משהו של הילד וגם של היחסים עמו. כמה טוב שלקראת סוף הספר בכל זאת מתבררים היחסים עם הילד כקרן אור באפלת חייו של הגיבור, כשהוא לוקח אותו לבקר את טלי, שמתגוררת בעתלית עם בעלה ועם ילדיהם. אף על פי ששירה נעדרת מהתמונה הוא בכל זאת חש את עצמו סוף־סוף בבית, לפחות באופן חלקי, וכך גם איתמר.
בהחלטה לחבר בין ילדותו של איתמר לחייה של אהובת נעוריו של האב, טלי, במטרה לברוא איזו ציוויליזציה משפחתית – גם אם חסרה, בהיעדר האם שירה – יש משהו שמזכיר את הציוויליזציה שמקים רובינזון קרוזו באי שלו. בעניין זה האירה את עיניי היוצרת והבמאית נורית יעקבס־ינון: הציוויליזציה הזו אינה נסמכת רק על מה שיש באי, אלא גם על מה שמביא רובינזון מהאונייה הטרופה שנתקעה על שרטון ליד חופו, ובבטנה שלל אוצרות מתרבות־האם שאותה עזבה. בדומה לכך, גם יונתן אינו יכול למצוא אושר, אפילו לא אושר חלקי, באי שלו שהוא כמובן סמל לנפשו, אם לא יביא לשם גם את זיכרונותיו מימי ילדותו, את הקשרים שטווה באותם ימים ואת יחסיו עם חבריו משכבר.
להפסיק לכתוב ולהתחיל לחיות
וכאן מגיע הקורא לשאלה שמלווה אותו מראשית העלילה: מדוע הודבק אליה סיפור מעלים הזיכרונות? מדוע מבקש יונתן למחוק את חלומותיו ואת עברו? הלא ברור שלא ייתכנו חיים תבוניים ללא זיכרונות, ואם הדבר נכון לגבי כל אדם, הוא נכון שבעתיים לסופר. ואכן זוהי השדרה שהתקשיתי מכול לפענח, ובתחילה נראתה לי אפילו מיותרת. הפצע הרגשי שסביבו מתהלך ברעם נראה לי די והותר לכתיבה לא רק של הספר הזה, אלא גם כמה ספרים נוספים, וההתערבות הבלתי טבעית הזאת נראתה לי סרת טעם.
אלא שעם סיום הקריאה בספר אני סבורה שהרצון להיפרד מזיכרונותיו, כפי שמשתמע מפנייתו של יונתן לרואה החלומות ומוחק הזיכרונות, נובעת מרצון ילדותי־משהו לחיים חופשיים ומשוחררים מסבל, שמאפיין את הגיבור בראשית העלילה. אפשר להיזכר בהקשר הזה בדבריה של כלת פרס נובל לספרות לשנת 2013, אליס מונרו, שאמרה שהיא רוצה להפסיק לכתוב כדי להתחיל לחיות. אולי בדומה לה גם יונתן, גיבורו של ברעם, חפץ בחיים ומוכן לוותר על זיכרונותיו, לפחות בתחילת העלילה, כשהוא אינו מודע באמת למחיר השכחה וגם לא למחיר הזיכרון.
אבל ככל שהעלילה מתקדמת הגיבור מתבגר ונפשו מתפתחת, וההתפתחות הזאת גורמת לו להבין שהוא אינו יכול להינתק לא מילדותו המיוסרת ולא מחבריו ומייסוריהם שלהם; וגם אם חברו, יואל, שם קץ לחייו, הוא אינו יכול לשכוח לא אותו ולא את אהבתם לטלי. רק החיבור בין השלושה וּויתור על משאלת המחיקה יוכלו להוביל אותו לאושר, וגם הוא חלקי עד מאוד. האושר החלקי והזמני הזה הוא מה שחש הגיבור ואיתו גם הקורא בסצנת הסיום של הספר, שבה יושבים שני החברים הוותיקים על יד השולחן, ודומה שגם חברם הנעדר יושב עמם.
ניר ברעם הוא סופר שממולל קרעי זיכרונות במקלדתו ואינו מקל על הקורא שלו. הקריאה בספריו אינה תענוג במובן המקובל של המילה. מי שמתעניין בחיבוטי נפש איטיים יוכל למצוא בספר הזה עניין רב לענות בו בגלל ההתפתחות שהוא מציג, למרות ייסורי הגיבור ואולי בגללם.
