ספר היסוד החשוב בנושא הציונות הדתית, שהוציא כעת לאור הרב פרופ' יהודה ברנדס, נועד לעורר לחשיבה בחברה היהודית בכלל, אך עולה ממנו גם קריאת כיוון ספציפית לכל מי שנמנה על הציבור הזה. קריאה שהמחבר משמיע במפורש: "המטלה של בירור מקומה של התנועה מבחינה רעיונית אינה רק מטלה ציבורית המוטלת על ראשיה ומנהיגיה, אלא היא משימה אישית יומיומית המוטלת על שכמו של כל אחד מבניה ומבנותיה. התמהיל הרצוי בין מסורת לבין מודרנה… מחייב בירור מתמיד, גם ברמה האישית, בכל צומת דרכים" (עמ' 159).
זוהי קריאת כיוון חשובה. למרבה הפלא, חרף ייחודה של הציונות הדתית והאתגרים המורכבים הטמונים בה, רוב ילדינו ותלמידינו אינם לומדים את משנתה באופן מעמיק ושיטתי. רבים מקיימים "שבת חרדים" ו"מפגש דתיים־חילוניים", אך כמה זמן הם מקדישים לבירור רוחני שיטתי על השקפתה של הציונות הדתית, הן מצד שורשיה הן מצד אתגרי ההווה שלה? בירור כזה מוצע בספר שלפנינו.
דתיות אליפטית
המחבר פותח במיפוי זוויות מבט אפשרויות שונות על הציונות הדתית – היסטורית, סוציולוגית וכן הלאה – תוך שהוא מציין שהניתוח שלו ממוקד במישור ההגותי־רעיוני. הספר, הממוסמך להפליא, פורס בשיטתיות "מסה רעיונית" על תפיסת עולמה של הציונות הדתית. יש בו ניתוח סדור של תת־תנועות שונות, שהתלכדו לכדי יצירת הציונות הדתית של ימינו, ובראשן תורה עם דרך ארץ, תורה וארץ ישראל או מדינת ישראל, ותורה ועבודה. במקביל לניתוח תנועות המוצא של הציונות הדתית מיטיב הרב ברנדס לנתח את אתגרי השעה הניצבים על סדר יומה, ובהם "האתגר הפמיניסטי", "האתגר הפוסט־מודרני", "אתגר הניו־אייג'" ו"אתגר המשפחה החדשה".
להבנתי, הספר בנוי בשלושה מעגלים. המעגל הראשון הוא ניתוח התפיסה העצמית של הציונות הדתית, במשקפיים של תפיסה שאותה מכנה המחבר "אליפסה". רבים רגילים לבחון את הציונות הדתית בתפיסה מעגלית, שבה ככל שמשהו קרוב יותר אל הקודש, כלומר משתייך למעגל פנימי יותר, כך הוא עדיף. לעומת זאת, לדברי ברנדס ניטיב להבין את העולם התרבותי־רוחני של הציוני־דתי אם ננתח אותו דווקא על פי דימוי של אליפסה.
דגם האליפסה מתאר "מרחב חיים שלם שסובב סביב שני מוקדים" (עמ' 46): התורה מצד אחד והעולם מצד שני. מקומו של כל פרט, הקרבה שלו לאחד המוקדים והריחוק ממשנהו, משתנה במשך היום. כשהאדם בתפילה – הוא קרוב למוקד התורה. כשהוא בעבודה או בבילוי, הוא קרוב יותר למוקד העולם. מציאות חיים של אליפסה יוצרת התלבטויות ודילמות, מתחים ומורכבויות, אך אין להיבהל מהן. זאת ועוד, אנשים שונים מתמקמים מראש במקומות שונים. רב קהילה קרוב יותר באורחות חייו למוקד התורה, ואדם אחר – להפך. כל ציוני־דתי שייך תמיד לשני המוקדים, והוא מתמקם ביניהם בהתאם לסיטואציה או בהתאם לעולמו האישי. יתרה מזאת, הוא שמח שאחרים ממוקמים במקום אחר באליפסה, כי יחד הם יוצרים מארג השואף לשלמות.
במבט ראשון, המחבר מציב כאן דגם שאינו מורכב מנאמנות לתורה בלבד, אלא מנאמנות לשני מוקדים עצמיים שרק אחד מהם הוא תורה. לכאורה זוהי פסיחה על שתי הסעיפים, והכרזה שהציוני־דתי אינו נאמן רק לתורת ה'! ואולם, קריאה מוקפדת תגלה כי בתפיסת האליפסה כוונתו לתודעת חיים שבה "החיבור בין שני המוקדים, התורה והעולם, הוא ערך יסודי הקיים בהנהגת התורה" (54). כלומר, בעיני הציוני־דתי, הכלת שני המוקדים והתנועה המתמדת ביניהם היא חלק מתפקידו היהודי עלי אדמות ומעבודת ה' שלו. ובמילותיו של ברנדס: "דתיות אליפטית אינה מחייבת רפיון בקיום תורה ומצוות אלא אדרבה, מציגה תביעת יתר להרחבת עולם התורה והמצוות והנחלתו על כל רובדי הקיום האנושי, החברתי והלאומי" (165).
המשכיות, תחייה וחידוש
המעגל השני של הניתוח, כהמשך לקודם, הוא טיפולוגיה מחומשת שמציע ברנדס, ולאורה הוא ממפה את התגובות המתגלות בכל מפגש בין עולם דתי לעולם מודרני. תגובות אלה נובעות מגילויים ומתמורות ששינו את העולם הישן, שאת חלקם הוא מפרט, וביניהם המצאת הדפוס, ההומניזם, התקצרות המרחק בין מדינות ויבשות ועוד. שינויים אלה יצרו מציאות שהפגישה בין העולם היהודי הוותיק והמקובל, ובין העולם המודרני החדש.
לדברי ברנדס, מפגש זה יצר חמישה אבות־טיפוס של תגובות, שאפשר לזהותן שוב ושוב במגוון מפגשים בין העולם הדתי לעולם המודרני. בקצוות אפשר למצוא מצד אחד תגובה שעיקרה דחייה מֵרבית של החידוש – יהיה זה ההשכלה, הציונות, הפמיניזם ועוד – ובצד השני תגובה של התלהבות מהחידוש ואימוץ נרחב שלו, לרוב תוך דחיקת רגליה של התפיסה הישנה. בתווך הוא מזהה שלוש גישות המתקיימות בתוך קבוצות משנה של הציונות הדתית.
את הגישה הראשונה הוא מכנה "המשכיות". גישה זו גורסת שאותה תופעה – כגון מעמד האישה, השכלה, הומניזם וכדומה – הייתה מאז ומתמיד, ולפיכך אין אנו משנים דבר אלא ממשיכים את מעשה אבותינו. הגישה השנייה מכונה בפיו "תחייה". בעיני המחזיקים בגישה זו התופעה הייתה קיימת בעבר, אך ביטויה הממשי היה חלקי ועמום. כעת, לנוכח שיבתנו לבמת ההיסטוריה ולישראל, אפשר להחיותה ולגלותה מחדש. את הגישה השלישית הוא מכנה "חידוש". על פיה, כאנשים דתיים עלינו להבין שיש כאן חידוש ושינוי לעומת מה שהיה עד כאן, ויש לאמצו לצד העולם הדתי שלנו.
המעגל השלישי והאחרון של הספר הוא הטענה שהתפיסה האליפטית אינה מתאימה רק לציונות הדתית, אלא צריכה ויכולה לסייע לאנשים ולקבוצות בעולמות רוחניים שונים להבין את מורכבות חייהם ולהכילה. לדעת המחבר, תפיסת האליפסה, שמאפשרת חיים מורכבים, "אינה אמורה להיות מוגבלת למגזר או לזמן" (171). יש כאן קריאת כיוון אפשרית לציבורים אחרים, וביניהם כל מי שמנסה לאמץ חיים מורכבים במדינה יהודית ודמוקרטית, כמו כל מי שמנסה להתמודד עם המתח בין לאומיות לקוסמופוליטיות או בין מסורת לחידוש. תקוותו של ברנדס היא שרבים יבינו "שהדגם שפיתחה הציונות הדתית לחיים אליפטיים דו־מוקדיים אינו מגזרי בלבד, והוא ראוי ללימוד ואימוץ גם בחלקים אחרים של החברה היהודית בארץ ובעולם" (עמ' 173).
תנועה מתפוררת ומתפרקת
המחבר מנתח באופן מעמיק את תת־הזרמים הקיימים בציונות הדתית, ואף מציע זווית ראייה חדשה להבנתה. ברם, התפיסה המוצגת, על ניתוחיה, היא אשכנזית למדי. אמנם הספר מתייחס גם לציבור המזרחי (157–158), אך זאת בקיצור נמרץ ולאורך פחות מעמוד. דא עקא, הערה זו אינה מופנית למחבר אלא למציאות חיינו. רבים מיוצאי עדות המזרח שמשתלבים בציונות הדתית מאמצים את תפיסת עולמה האשכנזית. נוסף על כך, מדינת ישראל היא בפועל מדינה מערבית למדי, על כל המשתמע מכך. מכאן שבסעיף זה הספר משקף נאמנה את המציאות ועליה יש לדון.
לדעת הרב ברנדס, חלק מבני הציונות הדתית נתפסים כפשרנים וכנעדרי חוט שדרה אידיאולוגי ממשי. זאת לא רק משום שלמתבונן מהצד קשה להבחין בין "בינוניות פשרנית" ובין "הליכה ערכית בדרך האמצע" (162), אלא כיוון שאכן יש ציוניים־דתיים שהם אנשים טובים אך פשרניים באורך חייהם הציוני־דתי. בעיניי, מציאות זו מציבה שיעורי בית לכולנו, והספר תורם להבנה מדוע היא נוצרת. עם זאת, עדיין נותרה שאלה המופנית לכל המזדהים עם תפיסתו של הרב ברנדס: האם אפשר בכלל לחנך ללהט כאשר אוחזים בדרך האמצע? האם אפשר לטפח ברק בעיניים ולהט של אמונה כאשר מחנכים לתפיסה המכונה לעיתים "קיצוניות של אמצע"?
יש מי שרואים בציונות הדתית תנועה מתפרקת, ואפילו כזו שכבר התפרקה לתנועות שונות. לדעת ברנדס, תודעה זו היא אשליה שנוצרה בעקבות מציאות שבה המרימים את קולם הם בעיקר אנשי קצה מתת־זרמים שונים. האמת היא שיש כאן ציבור אחד שבו צלילים וגוונים המבטאים תת־קבוצות, אשר מדגישות צדדים שונים של המורכבויות והשילובים.
עם זאת, הוא מודה שעלולה להיווצר "תחושת אי־נחת" (164) עקב "ההתפוררות וההתפרקות של חלק ממוסדותיה הרשמיים" של הציונות הדתית, ו"בראשם המפלגות הפוליטיות". לדעתו, "תהליכים אלה אינם נובעים מחולשה", מפני ש"חדירתם של בני הציונות הדתית לכל שדרת החברה הישראלית… מבטאת דווקא תהליך של התעצמות". דא עקא, רבים אינם מסכימים לפרשנותו וחשים כי אין מדובר רק בפירוק מסגרות הנובע מהַעצמה, אלא בקצה קרחון של היפרדות עמוקה יותר. לנוכח תחושות אלה, שומה עלינו לפעול כדי שהמתרחש יוביל להתעצמות, ולא חלילה להתפרקות.
באופן אישי אני מזדהה יותר עם הדגם המכונה "מעגלי", ושבמסגרתו מנסים למדוד כל דבר מתוך השאלה אם הוא מקרב אותי לעבודת ה' במובן הרחב של המילה, או שמא לא. מעבר לשאלת המהות – האומנם החיים אינם צריכים לנבוע ממוקד אחד – אני מתלבט במסר החינוכי הטמון בתפיסתו. הרי למרות אמירתו הכנה שהתפיסה שהוא מציע, האליפטית, אינה חולשה דתית אלא תפיסה דתית רחבה ועמוקה, יש מקום לחשוש שהמורכבות של דגם האליפסה עלולה להיות קשה מדי לאימוץ בקרב צעירים (ואולי גם מבוגרים), וכי הם יתקשו לראותו כדרך אמיתית בעבודת ה'.
בחזרה לקריאת הכיוון שהודגשה בפתח הדברים: כשלא משקיעים זמן בלימוד דרכה ואתגריה של הציונות הדתית, אין להתפלא שיש הבוחרים לנטוש אותה, מי לזרמים חסידיים־חרדיים כמו ברסלב או חב"ד ומי לכיוון של חילון. בעניין זה אני מתקשה עם המלצת המחבר (163) להעדיף חינוך אידיאליסטי (לקום ולעשות) על פני חינוך לאידיאולוגיות (להזדהות עם הקו הרעיוני). הבחנתו בין השניים נכונה, אך דומני שדווקא מורכבות המשימה של הציונות הדתית וחיוניות בשורתה מחייבות בירור אידיאולוגי, למען יְפַתחו תלמידינו מצפן ולא רק מצפון.
הרב ד"ר יונה גודמן הוא סמנכ"ל חינוך ופדגוגיה ברשת מוסדות בני עקיבא וחבר מועצת החמ"ד
