1. המיץ של התפוח
אחרי שמונה ימים בארה"ב – ניו יורק רבתי, ליתר דיוק – מתחדדת המסקנה אליה הגעתי כבר בביקורי הראשון בתפוח הגדול, לפני חצי יובל שנים: יש מעט מאוד דברים שבהם ניו יורק יכולה להציג יתרון מהותי על ישראל; דברים שיש בניו יורק ואין בישראל, וספק גדול אם יהיו בה בטווח הנראה לעין.
יש חנויות יוקרה מטופחות, מועדוני ג'אז ובלוז נסתרים במרתפים בתים גם יש (אם כי ודאי לא בהיקף ההיצע הניו יורקי), וכך גם לגבי רוב מה שביניהם. למעשה, בביקור הנוכחי סיכמתי לעצמי שלושה דברים בלבד שעדיין יחודיים לעיר ניו יורק: הרכבת התחתית, רשת חנויות בארנס אנד נובל, וגולת הכותרת – הסנטרל פארק.
נתחיל בתחתית. אריאל שנבל עמיתי כבר כתב על כך לפני כמה שבועות, אבל כשמסכמים ביקור בניו יורק אי אפשר שלא להזכיר את נפלאותיה: אפשר להגיע באמצעותה מכל מקום לכל מקום, בדיוק מרשים, ובהתמצאות פשוטה גם לזר גמור. זה נובע כמובן מהעובדה שמדובר במערכת תחבורה חלופית לגמרי לזו שעל פני הקרקע.
זו שמתחת לקרקע לא תלויה לחלוטין בכל פגעי התחבורה שמעל הקרקע: לא ברמזורים, לא בשעות עומס, ולא באינסוף מפעלי בנייה ושיפוצים שמתרחשים גם שם, בניו יורק, ולכן לוח הזמנים יכול להיות עצמאי לגמרי, ומדויק להפליא. לכך צריך להוסיף גם את התכנון המאוד פשוט של רחובות מנהטן: שורה של שדרות בעלות מספרים סידוריים עוקבים מצפון לדרום (למעט כמה יוצאי דופן) חוצה שורה ארוכה בהרבה של רחובות, שגם הם בעלי מספרים סידוריים עוקבים, ממזרח למערב. כך יכולה כמעט כל כתובת להיות מוסברת במלים: שדרה X, בין רחובות Y ו-Z (או להיפך: רחוב X, בין שדרות Y ו-Z). התוצאה, היא שמכל מקום על פני הקרקע, באחת הערים ההומות והצפופות בעולם, כמעט ולא רואים רכבים פרטיים, אלא רק מוניות צהובות, למען מי שעסקיהם בכל זאת מחייבים מהירות הגעה גדולה עוד יותר מזו של הסאבוויי. בקרוב אצלנו (חחחחחח).
את רשת חנויות הספרים בארנס אנד נובל גיליתי עוד אז, בביקור הראשון. זה היה פשוט תענוג, מהסוג הגורם לקתרזיס, לשבת שעות ארוכות, בשעת רצון אפילו ימים שלמים, בכורסאות נוחות, ליד שולחנות מעוצבים, מוקף מאות אלפי ספרים, מכל פינה בעולם ועל כל נושא שבעולם. והביקור יכול בהחלט להסתיים בכך שלא תקנה אפילו פריט אחד. אוהבי ספרים עיצבו את החנויות האלה עבור אוהבי ספרים אחרים, וגם הקפיטליסטים האמריקאים מבינים שבמקום שבו יהיה לך נעים, ושליחות ג' יפית לא יגערו בך שאתה יושב שעות ולא קונה כלום, יש סיכוי שדווקא תקנה יותר.
למרבה הצער, הקורונה גרמה לביטולן של פינות הישיבה האלה ולצורך להסתפק בכמה פינות ישיבה מצומצמות בבית הקפה שבחנות (עוד שילוב שלא ניתן למצוא בחנויות ספרים בישראל, שרק רוצות שתקנה ותסתלק). אני מקווה בכל ליבי שהנימוק אמיתי, והקורונה לא מהווה תירוץ למזימת ביטול פינות הישיבה מלכתחילה. זה יהיה מאוד מאכזב לגלות שגם בבארנס אנד נובל נפלה שלהבת הפרקטיות הקפיטליסטית.
מעל כולם כמובן, הסנטרל פארק. רכבות תחתית יש גם במקומות אחרים בעולם; גם חנויות ספרים יפות ומזמינות יש במקומות אחרים (אפילו קנינו קופסה, עם גלויות של 100 חנויות הספרים היפות בעולם), אבל יער עירוני כמו הסנטרל פארק לא ראיתי בשום מקום אחר. כי מה שיפה בסנטרל פארק זו לא רק העובדה שהוא מתוכנן מלכתחילה להיות במרכזה של מנהטן, ולא משנה בכמה שטח נדל"ן יקר הוא נוגס; ולא רק העובדה שבמרחק כמה דקות מגודש גורדי השחקים הגדול בעולם אתה יכול להיבלע בפנינת טבע, ולא להרגיש בכלל שאתה בלב העיר.
מה שנותן לפארק את קסמו המיוחד הוא שהוא לא פארק של דשא עירוני, כמו גן סאקר, אלא ממש יער בלב העיר. העצים הם עציו של יער אופייני לצפון מזרח אמריקה; השלכת היא אותה שלכת נובמבר שבגללה אנשים טורחים לערוך מסעות שלכת מיוחדים; וגם סמטאות הפארק המלאכותי הזה מעוצבות כאילו הן שביליו של יער טבעי לחלוטין.
לצד כל אלה, צריך לומר שהיה דבר אחד שנעלם לגמרי מניו יורק ועדיין חי ונושם בישראל: דוכני העיתונים. הדוכנים האלה, שבעבר נראו בכל פינה, פשוט נעלמו לחלוטין. גם בחנויות הספרים, כולל בארנס אנד נובל, ובבתי קפה כמו סטארבקס, שהציעו בעבר לפחות אופציות מסוימות של עיתונים יומיים, נעלמו לחלוטין. העיתונים נשארו כנראה נחלתם הבלעדית של מנויים; כלומר, נתח קטן בהרבה של קוראים שעדיין מכורים לפרינט, ולעיתון מסוים דווקא. בישראל אמנם לא היו כמעט אף פעם דוכנים המיועדים לעיתונים בלבד, אבל בקיוסקים ובמכולות עדיין אפשר למצוא בכל יום כמה אופציות של עיתונים. מעניין לכמה זמן יישמר היתרון הישראלי הזה.
2. אין חפץ בו
"בנפול אויבך אל תשמח", אומרת התורה, אבל מאיר עוזיאל, בחדות אופיינית, כבר נתן לציווי הזה את הקשרו המדויק, כשקבע שזו המצווה שהוא הכי אוהב לקיים. רוצה לומר: מקווה לכמה שיותר נפילות אויבים, גם אם המחיר הוא שיהיה אסור לו לשמוח בנפילתם.
אתמול הרגשתי משהו כזה, כאשר ניר חפץ התחיל את עדותו במשפט ראש הממשלה לשעבר נתניהו. חפץ הוא אחד האנשים היותר אחראים לדימוי המפוקפק של התקשורת הישראלית. בתפקידיו השונים, גם כשמילא לכאורה תפקידים עיתונאיים מקצועיים ולא דובר רשמי בשכר, הוא היה משרתם הנרצע של אדונים שונים ומגוונים, הרבה יותר מאשר משרתו הנאמן של ציבור הקוראים.
זה בלט במיוחד כאשר קיבל לידיו את עריכת העיתון 'מעריב'. העיתון שהקים עזריאל קרליבך, אחרי שלא יכול היה לעמוד במה שנראה לו כנורמות אנטי-עיתונאיות של יהודה מוזס ב'ידיעות', הפך שטיח לגחמותיו של חפץ בשירות המו"ל נוחי דנקנר (ואולי במקביל גם בשירות הבוס הנצחי נתניהו, מי יודע). ראיתי את זה מקרוב: אשתי המנוחה במבי היתה בעלת טור ב'מעריב' קרוב לשני עשורים. ברוב השנים האלה היא בכלל לא קיבלה שכר על הטורים שכתבה, מכיוון שהעיתון היה במצוקה כספית גדולה, ומה שהיה לה חשוב זו הבמה להשמיע את דעותיה.
בכל אותן שנים החליף העיתון עורכים (ובעלים) לא מעטים: עופר נמרודי, יעקב ארז, אמנון דנקנר, הצמד רות יובל ודורון גלזר, יואב צור ואבי משולם. איש מהם לא פגע בחופש הכתיבה של במבי. אבל ב-1 באוגוסט 2011, היום הראשון (!) לכהונתו של חפץ, הוא החליט להסיר את מאמרה של במבי שהיה כבר מעומד לקראת העיתון שלמחרת. הוא גם לא טרח לדווח לה על כך, לא להסביר את החלטתו, וגם לא להודות לה על כתיבתה ארוכת השנים בעיתון, כפי שנוהגים אפילו מאפיונרים שיודעים לפחות הלכות נימוס. לנו לא נותר אלא להסיק מכך שהסיבה הייתה כתיבתה של במבי נגד נתניהו ונגד הטייקונים הכלכליים, שכנגדם נוהלה באותו קיץ המחאה החברתית.
עדותו של חפץ במעמד עד מדינה חושפת עבורנו לא רק את מעלליו של נתניהו. סנגוריו של נתניהו הרי יכחישו הכל, וטענות שלא יוכלו להיות מוכחשות יתוארו כיוצאות מהקשרן. אבל מה שיקבל בכל מקרה חותמת רשמית בעדות הזו היא רמת השחיתות של חפץ עצמו; האיש שמכר את עצמו ואת יושרתו, והפך את המקצוע שאמינות היא הדרישה הבסיסית שלו לקרדום לחפור בו טובות הנאה לעצמו. יש מעט נחמה בעובדה שהאמת הזו יוצאת עכשיו לאור, בריש גלי, ושחפץ עצמו הוא שנאלץ להודות בכל עבירותיו.
