מאות כתבות, עשרות שעות צילום ועריכה ואינסוף מילים הוקדשו כאן לנוער הגבעות, בפרט בשנה האחרונה. אך ניתוח התפלגות התוכן בין חיובי לשלילי ייצר גרף בלתי הגיוני שבו חלק הארי של הסיקור מוקדש לביקורת, זלזול, שנאה וניכור, ורק מעת לעת נפתח צוהר קצר וצר לסיפור מנקודת מבט עוינת פחות.
אמש (ד') שודר בחדשות כאן פרק שני בכתבה של כרמל דנגור על גבעת הנערות, הלא היא מעוז אסתר. אם זה נשמע לכם מוכר אתם לא טועים. לפני כשנה שודרה כתבה ארוכה שתיארה את חיי הנערות במקום. כעת פורסמו חלקים נוספים שתועדו אז יחד עם קטעים חדשים שצולמו אחרי מותו של אהוביה סנדק. האירוע הקשה טלטל את נוער הגבעות בכלל ובפרט את אחת מגיבורות הכתבה, שלהבת גולדשטיין – ארוסתו.
דנגור חזרה אל הנערות שהספיקו לגדול מעט מאז והושיטה מיקרופון לתפיסת עולמן, לחלומות, לרצונות, לקשיים ולהתנפצות הנוראית שעברו. לכמה רגעים הצעירות והצעירים האלה, שהלב שלהם נשרף מאידיאולוגיה, לא הוצגו כאיום קיומי על מדינת ישראל אלא כבני אדם.
נקודת המבט הזו חשובה לא רק ליושבי הגבעות אלא לחברה הישראלית בכלל, לאפשרות לקיים שיח אמיתי סביב הסוגיות הללו. לפתע, גם הצופה שחולק על נוער הגבעות מהיסוד, יכול היה להתווכח איתם באמת ולא רק לשנוא את הדמון המפלצתי מעוטר הפאות והחצאיות הארוכות.
רק לפני שבוע בסרט ששודר באותו ערוץ על הפרעות בעכו, הואשמו נערי הגבעות כמי שליבו את האש בעיר. האשמה קשה, חסרת כל ביסוס וכמעט נטולת היגיון. אבל לבני הנוער האידיאליסטים אין דובר ואין מי שיצעק על שמם המוכפש. מרב התלהבות על כך שסוף סוף אחד מערוצי התקשורת הגדולים מתייחס לאירועי הזוועה בעכו, עיוותי האמת השונים, בניהם גם התלת הדופי בחבר'ה עם הגוזמבות, החליקו בגרון.
בסוף הכתבה צפה שוב התהייה, מה זה אומר על התקשורת הישראלית שרק פעם בשנה משודר תוכן שמסקר בצורה הגונה והוגנת את הנעשה בגבעות.
