בתנו, שמעי סיפור. פעם חבר חרדי אמר לי, בדרך אגב: "נו, זה כמו בדרשה על שמן זית זך, ששומעים כל הזמן בחנוכה". אמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר; לא שמעתי מעולם את הדרשה הזו. הוא היה מופתע מאוד, ואמר לי: "אצלנו, החרדים, בכל חנוכה מסבירים איך השמן במקדש היה צריך להיות זך וטהור, בלי טיפה אחת ממקור חיצוני, וכמוהו גם החינוך והתורה שלנו, שצריכים להיות זכים, טהורים ומבודדים". אמרתי לו שזה מעניין, כי אצלנו הסרוגים שומעים בחנוכה דווקא דרשה הפוכה, על מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך: לא צריך לפחד מערבובים, כי לתורה יש כוח לגבור על כל דבר אחר.
אני מספר לך את זה, בתנו, לא כדי להסביר כמה אנחנו צודקים, אלא דווקא משום שתמיד כדאי לחשוב במה צודק הצד השני בוויכוח. אנחנו מדברים על התפוקה, על מה שיוצא מהמנורה, ובזה אני חושב שאנחנו צודקים; אך החרדים מדברים על התשומה, על מה שנכנס למנורה, ובזה אולי דווקא הם צודקים. אפשר לחשוב באותה מידה על מנוע של מכונית. כאשר מכונית נוסעת בתנופה, היא בכלל לא תרגיש שיש מעט חול על הכביש; אך אם נכניס למנוע מעט חול ביחד עם הדלק, הוא יגמגם ויכבה. והנמשל: התורה שאדם מכניס לתוכו צריכה להיות שמן זית זך; חיי התורה שהוא מפיק מעצמו יכולים להתמודד עם מכשולים ולהאיר חדרים אפלים.
הפער הזה איננו מוחלט. כדי שהמנורה תבער, היא צריכה לא רק שמן, אלא גם אוויר. אדם לא יכול לחיות אך ורק על תורה טהורה. מצד שני, מעט מן האור לא תמיד דוחה את כל החושך. גפרור אחד לא יכול להאיר אצטדיון, וחיי תורה לא יכולים לשרוד בתוך אפלה קודרת. ועדיין, יש כאן פער גדול בין שני היבטים של חיינו הערכיים. בכל הנוגע לתורה שאדם צורך, אם מערבבים בדלק חול – הוא עלול לסתום את המנוע. זה לא אומר שאין ללמוד לימודי חול, אך זה אומר שלא כדאי לערבב אותם בתוך הקודש. לימוד התורה עצמו צריך להיות בעיקר חומש עם רש"י, משנה עם קהתי, גמרא עם תוספות – פשוט וטהור ונקי. מנוע מבוגר צריך גם תוספים לדלק, אך גם זה באחוז מוגבל. אגב, לא רק חול עלול לסתום את המנוע, אלא גם סוכר. מחנכים ורבנים נוטים בשנים האחרונות לערבב בלימוד התורה שלנו יותר מדי סוכר – מעשיות תפלות שאומרות שהכול טוב ושכולם מתוקים – וגם זה נוטה לסתום מנועים. תנו לתורה לעשות את עבודתה, כפי שהיא. כל זה בנוגע לתורה שאדם צורך. בכל הנוגע לחיי התורה שאדם מפיק, המצב שונה בתכלית: העולם איננו מעבדה, החיים מזמנים לנו מצבים עמומים, וכאן צריך לבטוח באור שיתגבר על תערובת החושך.
ולמה כל זה נוגע לך, בתנו? כי גם אם ההבחנה בין שני הממדים הללו נכונה לכל אורך חיי האדם, היא משתנה עם הגיל. ילד הוא כמעט רק צרכן של תורה, שמן זית זך. עם התבגרותו מצפים ממנו גם להפיק חיי תורה, אור היודע לדחות חושך. כשאת חוגגת היום בת־מצווה, זו לא רק חגיגה, אלא בעיקר השקה של שלב חדש בחיים: עד היום בעיקר קיבלת, ומהיום את צריכה יותר ויותר גם לתת.
את היום בת־מצווה, מה שאומר שאנחנו צריכים במובן מסוים לחלוק בך: את כבר לא רק בת שלנו, אלא גם בת של המצווה. יש היום הורים ומורים שמתביישים לומר "עול מצוות", ומקדימים לו "נועם". אבל לא כך זה עובד. מי שמתחיל בנועם יתקשה להגיע לעול. יותר מזה: מי שמתחיל בנועם הרבה פעמים לא יגיע אפילו לנועם. צריך להתחיל בעול, ואז גם לנסות להבין איך לשמוח בו.
לא תמיד זה קל, אך תמיד זה ממלא. לחיות כמצוּוָה אלו חיים קשים וטובים, חיים שבהם כל מעשה קטן מקבל משמעות, כשאת יודעת שיש למעלה מי שמייחל לכל ברכה ולכל תפילה שלך, לכל דקדוק בהלכה ולכל תוספת בתורה, וכל זה בנסיבות המורכבות של החיים הבוגרים. הכול נספר, הכול נחשב, הכול חשוב.
חיים שבהם צריך לתת ולא רק לקבל, הם חיים יותר תובעניים; אך אלו החיים היחידים הראויים לחיותם. את תישארי אהובה ונפלאה כמו שאת, אך מעכשיו תהיי לא רק של עצמך ולא רק שלנו, אלא גם של א־לוהים ושל העולם. במורכבויות הסבוכות של אפלולית החיים, העולם יצפה ממך להעניק אור. ואנחנו נהיה שם, לצידך, ובעזרת ה' ביום רחוק אחד נהיה עם אבותינו ואמותינו מעלייך, ולאורך הדרך תגלי יותר ויותר שלא יהיה אור אם את לא תתאמצי להפיק אותו. רות בתנו, את הדליקי אלפי להבה.
