איייי אייי אייייי חבירימלעך, איזה ימים מרגשים עוברים עליי! בשבועיים האחרונים אני מסתובב ברחבי הארץ, ומקרין, כמעט מדי ערב, את העונה החדשה של "הטרמפיסטים", סדרת הרשת שלי, שמוקדשת הפעם לטרמפיסטיות שפגשתי בצידי הדרכים. בשבוע האחרון למשל, הייתי בתקוע, ובמטולה, ובבית מאיר, ובתל אביב, ובנחשולים, ובקיבוץ געתון בגליל העליון, כל זה בשבוע אחד, אתם קולטים! ובכל מקום שאליו הגעתי, פגשתי אנשים מתוקים ומרגשים, ובכל מקום נשארתי אחרי ההקרנה לדבר קצת עם האנשים שהגיעו, כי אני אוהב אנשים. איך אפשר לחיות בעולם הזה בלי לאהוב אנשים.
ורציתי לספר לכם על שני מפגשים מרגשים שהיו לי השבוע. המפגש הראשון התרחש בתקוע, באולם גדול וקר וחשוך ומרגש ונעים, שהיה מלא באנשים נדיבים ורכים, ובשלב מסוים בערב, בשיחה שאחרי ההקרנה, מישהי הרימה את היד כדי לשאול שאלה, ומיד אמרה, תגיד לי, איך יכול להיות שהבנאדם שראיתי עכשיו על המסך, הוא אותו בן אדם שכותב בעיתון כל שבת, ואני הסמקתי ואמרתי לה, לא הבנתי, כאילו, מה השאלה שלך. והאישה הסתכלה עליי ואמרה, בעיתון אתה תמיד כל כך עצוב, ודיכאוני, וכאן עם הטרמפיסטים אתה כזה שמח ואופטימי. ואני שתקתי רגע, כי לא ידעתי מה לומר, ואחר כך גמגמתי לה שאני בכלל לא מרגיש שאני כותב עצוב ודיכאוני! מה פתאום עצוב ודיכאוני, אני כותב את מה שעובר עליי, לפעמים פועמת בי שמחה, ולפעמים פועם בי עצב חשוף, וגם אמרתי לה שבסדרה שלי אני תמיד מדבר עם עוד אנשים, וכשאני עם עוד אנשים אני יותר שמח, וכשאני יושב לבד, בלילה, מול המחשב, וכותב את הטור, אז אני לבד, וכשאנשים לבד הם קצת יותר עצובים, נראה לי. לא יודע, זה מה שאמרתי לה, זה מה שיצא לי. והאישה חייכה ואמרה תודה רבה, ואני המשכתי לשאלה הבאה, ובלב שלי חשבתי לעצמי, אוי ואבוי אולי האישה הזאת צודקת, אוי לי ואבוי לי, אולי הפכתי להיות בן אדם עצוב.
וכמה ימים אחרי זה, הגעתי לתל חי וגם שם, בסוף ההקרנה, עניתי לשאלות, וגם שם, בסוף ההקרנה, נשארתי כזה לדבר עם אנשים ולהתרגש איתם ביחד. ואחרי כמה דקות כאלה של שיחות קצרות ומתוקות, הגיעו אליי שתי בנות מתוקות וצעירות עם עיניים רכות וטובות, ואחת מהן אמרה לי, יש לי שאלה אינטימית אליך, רציתי לדעת אם עוזר לך לדבר עם אנשים כשאתה עצוב, כי אתה הרבה פעמים כותב בפייסבוק על זה שאתה עצוב, ורציתי לשאול מה כאילו עוזר לך. זה מה שהיא אמרה.
* * *
ואני הסתכלתי עליה, ובלעתי את הרוק שלי, וחשבתי רגע, ואז אמרתי לה שהאמת היא שזה לא ממש עוזר לי, לדבר עם חברים שלי על מה שעובר עליי, זה לא באמת מקל עליי, או משחרר בי משהו, ובדרך כלל זה גם לא מדייק אותי, ולא עוזר לי להבין את עצמי. זה נשמע מוזר כשאני אומר את זה ככה, אבל זאת האמת, משהו במבנה הנפשי שלי, בתקופה האחרונה, לא צריך לדבר עם אף אחד על כלום. המערכת הנפשית שלי מתאווררת בכוחות עצמה. ככה אמרתי לה, והצעירה אמרה לי, וואו, אוקיי, והחברה שלה, שממש בכתה פתאום! אמרה לי, אז מה אתה עושה כשאתה עצוב, מה כן עוזר לך, ואני אמרתי לה, שום דבר, אני פשוט נותן לעצב להיות, אני מחכה שהוא יחלוף, העצב שלי חולף בתוכי, כמו גל רע, וכמעט תמיד הגל הרע חולף מתישהו, אחרי כמה ימים, או שבועות. ובדרך כלל כשאני מנסה להילחם בו או להתחמק ממנו, זה רק עושה אותי יותר עצוב. אז אני פשוט נושם את העצב, ומקשיב לו, ומזיע אותו, ורוקד אותו, עד שהוא חולף.
* * *
את הדרך הביתה מקריית שמונה עשיתי עם דמעות מלוחות בעיניים. אני לא מרגיש שאני בן אדם עצוב בכלל, ובכל זאת, הרבה אנשים שקוראים אותי, בעיתון ובפייסבוק, מדברים איתי על העצבות שלי, ועל העצבות שלהם, ועל העצב הדקיק שיש לכולנו בחיים, ועל הסיכוי המתוק שאנשים אחרים, טרמפיסטים או חברים קרובים, יחלצו אותנו מהעצבות הזו. איייי איזו נסיעה מוזרה עברה עליי. פתאום חשבתי לעצמי, אולי אני איש עצוב. אולי העצב זורם לי מתחת לעור. אבל אני לא מרגיש עצוב. אני לא מרגיש שאני עצוב.
בקיצור, רציתי שתדעו, קוראות וקוראים אהובים שלי, שגם אם אני מציף כאן עצב לפעמים, אני עושה את זה עם לב פקוח ומשתוקק, ועם אהבה גדולה לחיים האלה, על עליבותם ועל תפארתם. אני רוצה שתדעו שאני בן אדם רגיש, שחווה את המציאות בעצימות קצת יותר צפופה, אבל הרגישות הזו ממלאת אותי באור מתוק של נחמה.
ורציתי שתדעו עוד משהו! רציתי שתדעו שגם כשאני עצוב, אני מסתדר עם העצב שלי מצוין. יש אנשים שהעצב מוציא מהם עצב, אבל אני כבר כמה שנים מסתדר עם העצב שלי לא רע. אני מכיר אותו, הוא לא מגעיל אותי ולא מרתיע אותי. הוא פשוט כאן, איתי, ביחד, רוב הזמן הוא מנמנם על הספה, אבל מדי פעם הוא מרים את הראש ולופת לי את הנפש. וגם אז, אפילו אז! אני והוא מסתדרים מצוין. שכוייח.
