ברשימה הקודמת דנו בהגותו של שפינוזה ובגישתו ה"מוניסטית", הטוענת לקיומה של זהות בין א־לוהים והטבע. היו חוקרים שסברו כי החסידות הושפעה מכך והדבר ניכר בגישתה ה"פנתאיסטית" – דהיינו האמונה בנוכחות האל בעולם, כולל בעולם החולין. טענתי הייתה שישנו הבדל תהומי בין שתי הגישות, ושהחסידות דווקא ממשיכה ברעיונותיה את היהדות הקלאסית, בעוד ששפינוזה עבר את הגבול.
בהגותו של שפינוזה קיים עיקרון מרכזי נוסף, וגם ביחס אליו טענו החוקרים שהוא השפיע על החסידות. אחד העקרונות ביהדות הקלאסית הוא שהאדם עומד לפני הא־לוהים בדו־שיח, פנים מול פנים, ופונה לא־לוהים כ"אתה". עיקרון מרכזי זה ביהדות הגיע לידי משבר בנצרות, כפי שכותב מרטין בובר: "בנצרות חדלנו את הדיבור הישיר אל האלוהים, אלא הפניה באה דרך המתווך". וביתר שאת, עשה זאת שפינוזה: "שפינוזה ההין ליטול מאלוהים את הסגולה של הדיבור אליו", כלומר, בהגותו של שפינוזה אין כלל מקום לדבר אל האלוהים.
לפי בובר, המוטיבציה שלו הייתה אולי טובה: "שפינוזה רצה לטהר את מושג האלוהים, ושפינוזה לא נתכוון לאל אחר, זולת זה שהיה קורא אליו עודנו נער". כלומר, מושג האל שעליו מדבר שפינוזה הבוגר הוא אותו האל שעליו חונך בילדותו, ושפינוזה "לא רצה אלא לטהרו מדופי של הימצאו לדיבור שאליו". כלומר, הרעיון שהאדם יכול לדבר אל האלוהים הוא כביכול דופי. "האל הנמצא לדיבור שאליו לא היה בעיניו טהור למדי, גדול למדי, אלוהי למדי". אם אפשר לדבר אל האל, הוא איננו מספיק אלוהי.
בכך טעה שפינוזה, מסביר בובר: "טעותו היסודית של שפינוזה היא שלא ראה בתורת ישראל אלא תורה על היות אל בחינת אישיות, והוא התקומם לה בגלול מיעוט הדמות כביכול". שפינוזה נלחם נגד תפיסת האל כבעל אישיות, "ואולם, התורה לאמיתה היא היות אלוהים גם אישיות". דהיינו, אלוהים יכול להופיע עבורנו גם כבעל אישיות. בובר כותב שבעניין זה שפינוזה השפיע מאוד על הפילוסופיה המערבית, שהמשיכה את דרכו זו ושללה את השיח עם האלוהים. הייתי אומר ששפינוזה הקצין כל כך את הרעיונות המונותאיסטיים ואת השלילה של מתן תכונות אנושיות לאל, עד כדי כך שהוא הרס אותו לחלוטין.
בת קול מבפנים
בניגוד לשפינוזה, בובר טוען שהחסידות הדגישה מאוד את עניין השיח עם הקב"ה. הדוגמה הפופולרית לכך היא ר' לוי יצחק מברדיטשוב, המדבר ומשיח עם הקב"ה. במובן זה, החסידות המשיכה את היהדות הקלאסית. אולם מצד שני, החסידות גם אימצה את הרעיון המיסטי הקבלי של הגעה ל"דבקות", שמשמעותו הגעה לחוויה מיסטית ושינוי התודעה. לכאורה, בעניין זה המיסטיקה דומה במידה מסוימת לרעיונות של שפינוזה, מאחר שהדיבור לא־לוהים חדל להיות העניין החשוב, ובמקומו המוקד הופך להיות ההגעה לחוויה המיסטית של ה"דבקות".
על רקע זה תקף חוקר הקבלה גרשום שלום את בובר. שלום הדגיש את הצד בחסידות שמדבר על הגעה לדבקות, וטען שבכך החסידות ממשיכה את רעיונותיו של שפינוזה המבטל את הדו־שיח עם האל. שלום אף מאשים את בובר שהסתמך על סיפורים ופולקלור ולא קרא את הטקסטים של החסידות. זה כמובן לא נכון, והאמת היא ששתי הפרספקטיבות קיימות בחסידות – גם רעיון הדבקות וגם הדו־שיח.
כיצד מתקיים הדו־שיח הזה עם הקב"ה? בעניין זה מוצאים אנו בחסידות גישה מעניינת. בספר תולדות יעקב יוסף נאמר: "והעיקר שייתן לב להבין שה' יתברך בכל מקום, ובכל עסקיו. אם כן, גם בסיפורי דברים יוכל להרגיש ענייני הבורא יתברך, כמו בלימודו ובתפילתו". כלומר, הקב"ה נוכח בכול. אפילו בסיפורים ובמעשים ובמה שמתרחש בחיי היום־יום. וכך מובא בשם הבעש"ט: "ולפעמים שומע מקול גוי בשוק מה שצריך לו לתיקון נפשו לאותה שעה. ואפילו מהכאת פרסות רגלי סוסים, ומכל שכן רגלי אדם, יבין אדם עתידות. וכן כשרואה דבר מכוער או שומע, על הכל ישים דעתו לשוב בתשובה ולתקן את אשר עיוות. כללו של דבר, אין לך עניין קטן וגדול בלתי השגחת המשגיח".
ואפילו אם אדם עוסק בדברים שהם ביטול תורה, הם באים עליו כדי שירגיש את מה שצריך לעשות, ש"יתעורר יותר באהבה ובלב נשבר. שיוויתי ה' לנגדי – אף דבר המנגד אותי". אותו דיאלוג מתמיד "באהבה רבה וייסורים, הכל הוא מציאות השי"ת, ורצונו מאיר שם". כל הדברים שחווה האדם, הם חלק מאותו דיאלוג עם הקב"ה.
את הרעיונות המעניינים האלה אפשר להמשיך ולפתח. למשל, מה קורה כאשר אדם מנסה לעשות משהו ולא מצליח? החסידות עשויה לתת לכך שתי תשובות. הראשונה: או שמהשמיים אומרים לאדם שלא צריך לעשות את אותו מעשה; או להפך, המעשה ראוי אך השטן מפריע לו, וזאת כדי שהאדם ילמד להתגבר על המכשולים.
רעיונות חסידיים אלו מגדירים למעשה בצורה אחרת את עקרון ההשגחה: לא השגחה של שכר ועונש כפי שרגילים אנו לחשוב, אלא השגחה חינוכית שבאה באמצעות דיאלוג. האדם צריך ללמוד ולהחכים ממה שעובר עליו. יתר על כן, הדיאלוג עם הקב"ה מתרחש גם כאשר רעיון כלשהו עולה במחשבתו של האדם. גם הברקה או הבנה כלשהי היא מעין "בת קול". לא רק כשאדם שומע קול מחוצה לו, אלא גם מה שעולה במחשבתו של האדם הוא בגדר בת קול והשגחה משמיים.
יהודי על דרך השלילה
לסיום, ברצוני לומר דבר נוסף ביחס לשפינוזה. האם בהגותו הוא עבר את הגבול ויצא ממסגרת היהדות? לדעתי כן, ובעיקר בעניין המוניזם. אולם ישנו דבר שאפשר לומר לזכותו. שפינוזה היה יכול בקלות להתנצר וכך להיות מקובל הרבה יותר בחברה של תקופתו. רק בתקופת ההשכלה, כמאה שנה מאוחר יותר, נוצרה האופציה להישאר "ניטרלי", דהיינו לא להתנצר ועדיין להשתלב באופן מלא בחברה האינטלקטואלית. נוסף על כך, היו מספיק קבוצות נוצריות ששפינוזה היה יכול להזדהות איתן, והוא גם היה יכול לפרש את הנצרות, אם היה בוחר בה, בהתאם לשיטתו, כפי שהתחיל לעשות ב"מאמר תאולוגי־מדיני" שלו, שיש בו מעין כתב הגנה על ישו.
אולם שפינוזה בחר שלא לעשות זאת. אף שהתרחק ובעצם עזב את הדת היהודית, הוא לא היה מוכן לעבור את הגבול ולהתנצר. ואני חושב שיש בזה משהו שבהחלט מלמד עליו זכות. הוא נשאר יהודי בתואר השלילה לפחות, בכך שלא היה מוכן לקבל עליו דת אחרת. הוא בחר להיות אתאיסט של אלוהי ישראל.
