יונתן ברנע עשה טעות. כבר שנים שהוא שופט בבית המשפט הקהילתי. הוא יודע שאסור לו להכניס משתתפים בתוכנית לביתו שלו, אבל בפעם הזו הוא טעה והכניס את רועי דרומי לביתו. מכאן מצבו המשפטי של ברנע מתדרדר: חקירות משטרה, הדחה מכס השיפוט ונידוי חברתי בתוך ימים.
"דבר ראשון המערכת דואגת לעצמה", למדנו כולנו בסדרה "מנאייכ". ליעד שהם, שמצליח פעם אחר פעם לכתוב רבי מכר שבמרכזם עומדים אנשי מערכת המשפט, עושה שימוש בתובנה הזו לאורך הספר. בלי לעשות יותר מדי ספוילרים נאמר שכבר בשלב די ראשוני בספר ברור שמה שעומד במרכז העלילה הוא לא המעשה של השופט ברנע, אלא הכשלים המובנים של המערכת המשפטית והמשטרתית.
הסדק המרכזי שדרכו נופל ברנע אל הסיוט הגדול של חייו נמצא בערכאה השיפוטית ששמה בית משפט קהילתי (שמתברר שלגמרי קיים במציאות). מדובר בערכאה שיפוטית־שיקומית המיועדת לאוכלוסיות שוליים שחומרת מעשיהם היא קלה־בינונית והם "עוברי חוק חזרתיים". השיקום שלהם הוא חלופת מאסר.
בעוד תפקידו של שופט רגיל ברור למדי, התפקיד של שופט קהילתי גמיש. הוא נדרש להרבה יותר אמפתיה, והאנשים שמגיעים אליו אינם מוגדרים כ"נאשמים" אלא כ"משתתפים" בתוכנית שיקום. לכן, כמו שאומרת רותי, נציגת שירותי המבחן של משרד הרווחה (ואחת מגיבורות הספר) – התפקיד של שופט קהילתי הוא סכיזופרני: גם לאיים עליהם בכלים שיפוטיים כשהם "מצפצפים" על עקרונות תוכנית השיקום, אבל גם להיות סוג של אבא מגונן שמעודד אותם.
לכן, למרות שברנע יודע שאסור לו להכניס את רועי לביתו, ברור שהגדרת התפקיד העמומה שלו היא סוג של "לפתח חטאת רובץ". בחיים האמיתיים כמובן מדובר בטרגדיה, אבל עבור סופר זוהי מתנה. אם ברנע לא היה שופט בערכאה הזו, כל עלילת הספר הייתה הופכת למופרכת. אחרי שברנע עולה על המוקש, המערכת השיפוטית מצופפת שורות בדרכה הידועה. הוא נדרש להתפטר מתפקידו בעמותה שאוספת כספים לנפגעי סמים, חבריו מתנערים ממנו והסיפור זוכה לחשיפה ויראלית באתרי החדשות.
בהמשך מתברר שגם המשטרה טועה בגדול כבר במהלך החקירה הראשונית. מי שעומדת בראש החקירה היא ענת נחמיאס, שחזרה זמן לא רב לפני כן מחופשת לידה. היא נחושה להוכיח את עצמה ויודעת שאם הטעות שלה תדלוף לעיתונות – הקריירה שלה תגיע לסיומה. כך נוצר מצב אבסורדי שבו אין קשר בין המצב המשפטי של ברנע לסיקור השלילי שלו בתקשורת.
אם סופרים כמו ג'ון גרישם מציגים בדרך כלל את עולם המשפט בצורה מדממת ואלימה, ליעד שהם מגיש כאן עלילה מדודה היטב. לא תמצאו כאן אלימות גלויה או קללות; תקיעת הסכינים מטפורית בלבד והיא מעניקה נופך הרבה יותר ריאלי לעלילה. ברנע הוא איש משפט אפרורי, כמעט כל המעשים המתוארים בספר נוגעים ברף החוקי ונעשים בצורה מחושבת וקרה כיאה לאנשי משפט.
בדרך כלל אין עניין להתעסק בביוגרפיה הפרטית של הסופר, אבל היתרון הגדול של שהם הוא שמדובר בעורך דין מנוסה שמצליח להעביר את החוויה בצורה כזו שקשה לחשוב שהדברים בכלל יכולים להתרחש בצורה אחרת. הוא מתגלה כטווה עלילות מחונן, בקי בפרטים הקטנים, והתוצאה מהנה וקולחת.
