בימי ההתפרצות הגדולה של הקורונה החליטו לסגור את השער במחנה הפליטים שועפאט שממנו יוצאים התושבים במחנה ובכל הסביבה לירושלים. ההחלטה בוטלה מהר מאוד כאשר התברר שעשרות מתושבי המחנה עוסקים בעבודות שונות בבית החולים שערי צדק בירושלים. אילו השער היה נסגר, בית החולים היה נסגר בעקבותיו, או שחלקים ממנו היו מושבתים.
זה הסיפור הנורא של ירושלים המאוחדת על רגל אחת, החזון הקשה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' שהולך ומתממש לנגד עינינו. החלק המערבי של העיר, היהודי ברובו, תלוי בקיומו בחלק הפלסטיני. בתי החולים, המסעדות, תחנות הדלק, הבניין, הכבישים, הגינון ועבודות הניקיון (רשימה חלקית) לא יתקיימו בלי הערבים ממזרח העיר.
המחבל פאדי אבו־שחידם היה תושב מחנה הפליטים שועפאט, שאנשיו מחזיקים את בית החולים המרכזי בעיר. שחידם, שריסס ביום ראשון בבוקר צרורות מרובה סער, הרג את אליהו דוד קיי בן ה־26 ופצע עוברי אורח נוספים, היה מורה לדת בבית הספר א־ראשידיה במחנה הפליטים הידוע לשמצה הזה ובאל־אקצה. לשחידם, איש חמאס, הייתה תעודת זהות כחולה. את המשכורת שלו קיבל מעיריית ירושלים. ביום שלישי פרצו במחנה הפגנות חסרת תקדים של פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי, כולל דגלים ירוקים וקריאות ידועות בעד פעולות הטרור ונגד קיומה של ישראל.
הערבים שמתגוררים במזרח העיר לא אוהבים את ישראל, וזה לא ישתנה. יש להם סיבות טובות. יותר מ־54 שנות כיבוש עושות את שלהן. צריך רק להזכיר כי ירושלים היא עיר מאוחדת לכאורה, ושתי האוכלוסיות, היהודית והערבית, לא נמצאות במעמד שווה. היהודים הם אזרחים, הערבים הם תושבים. לישראלים יש דרכון, לערבים יש תעודת מעבר בלבד. פעם עוד הייתה להם אזרחות ירדנית. היום שונה סעיף האזרחות בתעודה ל"בלתי ברורה", מה שרק מסבך את המצב.
הזהות הלאומית של ערביי מזרח העיר היא פלסטינית. בניגוד לערבים בתוך גבולות 1967 הם לא קשרו את גורלם בישראל. הם גם לא רוצים שיספרו אותם עם הבעיות של החברה הערבית, כמו עם תופעת האלימות הפנימית. המאמצים המיותרים של ישראל להפוך אותם לאזרחים שלנו לא עולה יפה. הם לא רוצים להישבע אמונים לדגל ישראל. מי שעושה את זה נחשב בוגד. לטענות על המעמד האזרחי אפשר להוסיף תחושות תלונות על אפליה כמעט בכל תחום, מהיתרי בנייה והריסת בתים ועד להתעמרות של משמר הגבול.
ארבעת הצעירים ממחנה הפליטים שועפאט שהתראיינו ביום רביעי בערב לאוהד חמו מערוץ 12, אמרו לו שהיהודים צריכים לחזור למקומות שמהם באו, ולהגיע למדינת פלסטין הגדולה רק כמבקרים. זו התודעה שלהם ברגע זה. הם עצמם רק תושבים ומבקרים במדינה היהודית ששייכת להם. מה הפלא שחמאס פופולרי כל כך בעיר ויש לו תשתית בכל פינה. זה מצב די מטורף כי התושבים הללו לא רוצים להפסיד את היתרונות הכלכליים, הרפואיים והסוציאליים שמגיעים להם בתור תושבי העיר, גם אם הם חיים במחנה פליטים שבחלקו לא ראוי למגורי אדם. מה שיש לוקחים, אין ברירה, עד שהדמוגרפיה או המאבק או התלות המוחלטת יהפכו את המצב.
ירושלים רצתה להגן על עצמה מפני תושבי קלנדיה, כפר־עקב ושועפאט, בנתה מולם חומה מפחידה, אבל השאירה אותם בתוך התחום המוניציפלי של העיר
בירתה של מדינת ישראל היא בעצם עיר דו־לאומית, שעתידה נראה אבוד. אי אפשר לאחד את העיר ואי אפשר לחלק אותה. ישראל סיפחה אליה בחוסר אחריות 70 אלף קמ"ר מיד אחרי מלחמת ששת הימים, בתוכם עשרות כפרים ויישובים מחוץ לקו המוניציפלי הישן. אילו היו שומעים לאלוף רחבעם זאבי (גנדי), שהיה עוזר ראש אג"ם, הגבולות של ירושלים היו מגיעים עד ים המלח. מי שהציל את העיר ברמה הדמוגרפית ובכלל היה משה דיין. כשהציעו לו לספח את קלנדיה, מיד אחרי ששת הימים, הוא הודיע כי "בגלל שדה תעופה אני לא בעד קלנדיה ולא בעד עוד עשרה כפרים נוספים עם 20 אלף תושבים".
הזדמנות נדירה
ובכל זאת, 65 אלף התושבים שסופחו לירושלים ב־1967 הם היום כבר 40 אחוזים מתושבי העיר המאוחדת לכאורה, שבה חיות שתי אוכלוסיות בשני מעמדות אזרחיים שונים. הפיגוע הקשה ביום ראשון האיר מחדש סיפור בלתי נתפס בתוך כל הטרגדיה הזאת. מחנה הפליטים שועפאט וכפרים נוספים, קרוב ל־150 אלף איש בסך הכול, נמצאים מחוץ לחומת ההפרדה של העיר. במילים אחרות, ירושלים רצתה להגן על עצמה מפני תושבי קלנדיה, כפר־עקב, ראס־חמיס ושועפאט, בנתה מולם חומה מפחידה, אבל השאירה אותם בתוך התחום המוניציפלי של העיר.
שמעתי השבוע את האלוף גדי שמני, שהיה מפקד פיקוד המרכז והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה. אין הרבה שמכירים כמוהו את השטח. שמני טען כי אנחנו לא מסוגלים לשלוט ב־150 אלף הפלסטינים שחיים מעבר לחומת ההפרדה, לא ברמה הביטחונית ולא ברמת השירותים. בתוך ההפקרות הזאת עבד המורה לדת פאדי אבו־שחידם, והיום, אחרי הפיגוע, הבן שלו מתגאה ש"אני בן של שאהיד". שמני אומר בפשטות כי "צריך לקבל החלטה על הגבולות המוניציפליים של ירושלים".
למזלנו שום מדינה בעולם לא מכירה בסיפוח של השכונות הערביות בירושלים. זו הזדמנות מצוינת ללכת עם החוק הבינלאומי ולהעביר שכונות וכפרים ערביים ענקיים לרשות הפלסטינית, בהם מחנה הפליטים שועפאט. הלוואי שאפשר היה להחזיר את כל הסיפוח הזה לירדן, ולחלק את העיר בין בירת ישראל היהודית ובין בירת המדינה הפלסטינית; אבל זה כבר לא יקרה, גם בגלל הערבוב בתוך השכונות בין יהודים לפלסטינים. אגב, ערבוב כזה מתחיל להתקיים גם בשכונות מערב העיר, תוצאה של מצוקת דיור בחלק המזרחי.
וכך, מי שכובש את העיר היום הם הנכבשים שלה. מה שצריך הוא החלטה לאומית. לחתוך את ירושלים, כמו שאומר שמני, ולהעביר לרשות הפלסטינית את כל שכונות הקצה הערביות מעבר לגדר ואפילו בתוך הגדר. בנימין נתניהו הסכים, ואולי אפילו יזם את החלוקה הזאת במסגרת עסקת המאה המפורסמת. הוא טען ובצדק כי "קלנדיה זה לא ירושלים". גם ראש העיר לשעבר ניר ברקת והשר זאב אלקין הבינו את הסיפור. אלקין הציע להפוך את כל הכפרים מעבר לגדר לישות מוניציפלית נפרדת, מנותקת מירושלים. זהו פתרון יצירתי שנועד למנוע מהפלסטינים להשתתף בבחירות לראשות העיר, אבל לטווח הארוך אנחנו נשארים עם הבעיה הקשה ביותר שהמדינה מתמודדת עימה ברגע זה, ואולי בכלל.
